 |
| דבורה וינקלר |
מגישה: שירה גוטמן
כיתה: ט2
בית ספר: צביה הרצליה
תאריך: י"ב שבט תשע"ה ,1.2.2015
סיפורה של דבורה וינקלר
שמי דבורה וינקלר, ילידת בודפשט , הונגריה.
עליתי לארץ ב-1949 .
נולדתי בשנת 1931,שפת הדיבור שלי בבית הייתה הונגרית.
הייתי במשך כ-10 שנים אשת עדות על יהדות הונגריה, דיברתי באולפנות ובבתי ספר.
אני ניצולת שואה, אני אתחיל ואספר שכל החיים שלי היו סביב בני עקיבא וזכיתי בזה שכולם במשפחה שלי היו גם פעילים בבני עקיבא, כולם כיפות סרוגות וכולם למדו בישיבות ובאולפנות.
אני נולדתי ב31' וכבר אז בהונגריה הייתה אנטישמיות. הגרמים נכנסו להונגריה ב19 במרץ 1944 ואז התחילה ההיסטוריה הנוראית. אני הייתי אז ילדה בת 13,למדתי בבית ספר יהודי ובאמצע השיעור דהר לכיתה גרמני על אופנוע והתחיל לצעוק "ראוס" (החוצה). המילה הזאת מאוד מצטלצלת לי בראש-שמעתי אותה עשרות פעמים כי גירשו אותנו מכל מקום. ממרץ 1944 עד שהשתחררנו מהגרמנים, ברחנו בערך 15 פעמים, כל פעם ברחנו ממקום למקום וכמובן כתובות אני לא זוכרת. גם לא חיפשנו כתובות מסוימות רק חיפשנו מקום שאפשר להתחבאות בו-היו מקומות שהיינו בהם שבועיים והיו מקומות שהיינו בהם רק לילה אחד והמשכנו לברוח הלאה.עד השחרור מהגרמנים ע"י הרוסים עברנו הרבה מאוד תחנות.
 |
| הוסף כיתוב |
הרעב היה נוראי, אני הייתי על סף מוות מרעב כי לא היה לנו שום אוכל. קשה לקלוט את זה-כי איך אפשר לחיות בלי אוכל. היינו 2 אחיות ואחותי חלתה בתקופה הזאת ובהמשך נפטרה ממנה, גם אני חליתי במחלה הזו כשהיינו בהונגריה ועד היום אני בטיפולים מההמשך של אותה מחלה. גרנו בבניין הקהילה שבחצרו יש בית כנסת, במהלך המלחמה הגרמנים הרסו אותו והפכו אותו לאורווה, הכניסו לפה סוסים. לאחר המלחמה שיחזרו אותו ועכשיו הוא נראה בדיוק כמו שהיה לפני המלחמה.
אנחנו תודה לאל ניצלנו במלחמה, אני אחותי ואמי. שנה אחרי שאני עליתי לארץ אמא שלי קיבלה דרכון ועלתה גם לארץ אבל כדי לקבל דרכון היא הייתה צריכה לזייף את תעודת הזהות שלה כי לא חילקו דרכון לצעירים אלא רק לאנשים מעל גיל 45, לא רצו שצעירים יעזבו את הונגריה ואמא שלי עדיין לא הייתה בגיל הזה. אבא שלי נפטר בתחילת המלחמה - הוא עוד לא הגיע לגיל 36,
אמא שלי הייתה אלמנה מגיל 31 עד 86. אמא שלי גידלה אותנו לבד. היו לי חברות שעקצו אותי בבית ספר שאין לי אבא, ולהם יש אבא , עבר זמן ואז אמרו לי שיש לי מזל שאבא שלך נפטר לפני המלחמה כי יש לו קבר. לפני המלחמה אבא שלי היה רב של בית כנסת ואמי הייתה בבית. למדתי בבית ספר יסודי של יהודים בבודפסט, אמא שלי לא הסכימה לשלוח אותנו לבית ספר לא יהודי,הבית היה בית כשר, אמא שלי הייתה אישה מאוד דתייה.
האנטישמיות הייתה כל כך גדולה כך שכל אחד היה רק עם המשפחה שלו בלי שום קשר לאנשים לא יהודיים. היה לנו רק קשר עם זוג נוצרים שמאוד עזרו לנו במלחמה אפילו שהיה אסור לעזור ליהודים. אמא שלי פעם שאלה אותם למה אתם עוזרים לנו?-והם ענו לה אנחנו מאוד מכבדים אותך,את אישה דתייה,אנחנו אנשים נוצרים דתיים ואנחנו לא מאמינים שאלוקים רוצה כזו התייחסות ליהודים.יש לי צער מאוד גדול ש בגלל שהייתי אז ילדה אני לא זוכרת את השם שלהם, היה מגיע להם פרס חסידי אומות העולם מיד ושם. כל פעם שהיו הפצצות הם היו רצים להגיד לנו תתכוננו הם מתקרבים. הם גם לקחו מהבית שלנו חפצים בשביל לשמור לנו עליהם למשל את המפה מקטיפה, התכשיטים של אמא שלי ולאחר המלחמה הם החזירו לנו אותם.
כשלקחו את אמא שלי לצעדת מוות ואנחנו היינו צריכות ללכת לבית ילדים אז הוא ליווה אותנו 30 מטר מאחור וזו הייתה סכנה מאוד גדולה בשבילו. בדרך נס אמא הצליחה למצוא אותנו בבית ילדים לאחר מכן. הזוג שהציל אותנו כנראה היום כבר לא בחיים כי הם היו כבר מבוגרים כשאני הייתי ילדה.
נשאר לי דבר אחד מלפני השואה, תיק אוכל שאני רקמתי-אני לא יודעת איך הוא נשמר לי,אין לי שום דבר אחר מלפני השואה. החיים שלי השתנו ב360 מעלות בשואה. ברוך ה' לא הגעתי לאושוויץ לכן אין לי מספר על היד,כל תקופת המלחמה הייתה בבודפסט. בניסים עברנו את המלחמה ורצינו לעלות לארץ
יש לי סיפור מעניין והיסטורי על העלייה שלי לארץ- אני הייתי בערך בת 17, לא קיבלנו דרכונים כי המשטר הקומוניסטי לא רצה שצעירים יעזבו את הונגריה. אני הייתי פעילה בבני עקיבא שארגן קבוצות שיצאו לדרך בלי דרכון, זה נורא מסוכן לעבור מארץ לארץ בלי דרכון בדרכים אסורות והליכה ארוכה מאוד בלילות שלמים בהרים.
התארגנו קבוצה של 10 חבר'ה מבני עקיבא-5 בנים ו-5 בנות והייתה איתנו גם אישה מבוגרת . סיפור הכיסוי להליכה הזאת היה שאנחנו יוצאים לטיול-לטיול כמובן אסור לקחת תעודות,תמונות וכו', יצאנו עם ארנק ורק עם הבגדים שהיו עלינו. כל זה קרה בחול המועד פסח 1949 .
נסענו ברכבת עד גבול הונגריה ושם ירדנו מהרכבת במחשבה שמפה אנחנו נעבור את הגבול כמובן בלילה וזו סכנה מאוד גדולה. זה היה כנראה מאורגן ע"י הקצינים הציונים ששילמו למבריחי גבולות שיעבירו אותנו את הגבול מהונגריה לסלובקיה כאשר התחיל להחשיך יצאנו לדרך והתחלנו לטפס על הר ענק, באיזשהו שלב המבריח נעלם לנו-הוא גם הוביל אותנו בדרך לא סבירה כי זה היה לכיוון איזשהו בניין מואר מאוד ואנחנו גם הבנו שזה לא יכול להיות, או שזה משמר גבול או שזה חיילים. לא ידענו לאן להמשיך ללכת, אז התחלנו לחזור אחורה וניסינו להגיע לאותו כפר הקרוב לגבול שהיינו בהתחלה.
הגענו לשם מוקדם בבוקר ויהודי אחד הכניס אותנו לאיזו אורווה ריקה והשתיק אותנו כי אסור היה שישמעו שבאורווה הזאת אין חיות אלא בני אדם, היינו שם כל היום ובלילה השני עשינו ניסיון נוסף לעבור את הגבול ולא הצלחנו.
בלילה השלישי זה היה פסח ולא היה לנו שום דבר לאכול ובלילה הזה הצלחנו להגיע עד קרוב לגבול ופתאום באו חיילים ששומרים על הגבולות ותפסו אותנו, המפקד אמר שהוא חייב לרשום דו"ח אבל לא יחזיר אותנו לגבול, הוא נתן לנו ללכת. בניסים שבלתי ניתן להסבירם הצלחנו לעבור את הגבול מהונגריה לסלובקיה
לאחר מכן היינו צריכים לעבור נהר אז נכנסנו לסירה קטנה 10 אנשים צעירים וחתרנו כדי להגיע לשפת הנהר עד שפתאום התחילו להיכנס מים לתוך הסירה מלמטה, בכל הזאת הצלחנו להגיע אל שפת הנהר ואז תפסו אותנו החיילים, הם עצרו את
הגענו לסלובקיה לעיר שנקראת קושיצ'ה ובזיכרון שלי היתה כתובת של בת משפחה שלי מצד אבא, הגעתי אליה וצלצלתי בדלת,היא כמעט התעלפה, אמרתי לה- דודה תני לי זוג נעליים, היא נתנה לי נעליים ורק רצתה שאני אלך כבר כי זה כנגד החו.
היו לי כל כך הרבה חוויות קשות כשעברנו שמסלובקיה עד שהגענו לווינה והם פשוט נמחקו לי. הגענו לווינה- ווינה זה כבר אוסטריה,שם היה בניין שנקרא בית רוטשילד והיו שם הרבה מאוד יהודים שחלק הגיעו מרומניה חלק מהונגריה וכל מיני ארצות אחרות. בבנין הזה היה לנו יותר ביטחון כי הוא היה יותר מאורגן,אפילו עשו לנו בדיקה רפואית ונתנו לנו תעודות שאנחנו בדרך לעליה.
בווינה הכניסו אותנו לקרון וסגרו את הדלת ואמרו לנו שאנחנו ממשיכים את העליה ושנהיה בשקט שלא ישמעו שיש פה בני אדם, הם היו צריכים לעבור את האזור הרוסי .
אוסטריה היה מחולקת לאזורים-אזור רוסי,אזור אמריקאי וכו'. בלילה עברנו כמה ערים באוסטריה והגענו לגבול איטליה, שם כבר הייתה יותר הרגשת חופש כי האיטלקים לא עשו בעיות לקבוצות, היינו קבוצת מילוט-פשוט ברחנו ממקום למקום.
הגענו לדרום איטליה לעיר שנקראת "תראני" ושם היה מחנה מאוד גדול-היו שם הרבה יהודים שחיכו לעליה לארץ . מהעיר הזאת יצאו האוניות לארץ ישראל.
הגענו למחנה ושם כבר היה מקלחת אבל בגדים לא היה לנו להחלפה ולא היה ממי לבקש. היינו עם אותם בגדים מאז שיצאנו מהונגריה אז שהגענו למחנה הזה. חיכינו שם לאונית העצמאות ושם עלינו לארץ-מאיטליה עד חיפה.
התנאים באונייה לא היו תנאי לוקסוס. היינו במרתף של האונייה ששם היו מיטות עם 5 קומות,אני ממש זוכרת את החוויה המיוחדת הזאת שהייתה לי-שאני ישנתי במיטה ומעליי הייתה משפחה עם תינוק והתינוק הזה עשה את צרכיו עליי.
אחריי שבעה ימים הגענו מאיטליה לחיפה. זה הסיפור המיוחד של העלייה שלי לארץ,
אם אני מסתכלת אחורה אז אני חושבת שזאת הייתה חוויה מטורפת. סיפור העלייה שלי התחיל בחול המועד פסח 1949 ונמשך 3 חודשים. אחד החברים שהלך איתי בדרך הוא מאוד מוכשר-הוא עשה הגדה ליציאת הונגריה כמו שיש הגדת יציאת מצריים-הוא כתוב בהונגרית ועשה הקבלה מהחוויות של יציאת מצריים לחוויות שלנו.
התארגנו קבוצה של 10 חבר'ה מבני עקיבא-5 בנים ו-5 בנות והייתה איתנו גם אישה מבוגרת . סיפור הכיסוי להליכה הזאת היה שאנחנו יוצאים לטיול-לטיול כמובן אסור לקחת תעודות,תמונות וכו', יצאנו עם ארנק ורק עם הבגדים שהיו עלינו. כל זה קרה בחול המועד פסח 1949 .
נסענו ברכבת עד גבול הונגריה ושם ירדנו מהרכבת במחשבה שמפה אנחנו נעבור את הגבול כמובן בלילה וזו סכנה מאוד גדולה. זה היה כנראה מאורגן ע"י הקצינים הציונים ששילמו למבריחי גבולות שיעבירו אותנו את הגבול מהונגריה לסלובקיה כאשר התחיל להחשיך יצאנו לדרך והתחלנו לטפס על הר ענק, באיזשהו שלב המבריח נעלם לנו-הוא גם הוביל אותנו בדרך לא סבירה כי זה היה לכיוון איזשהו בניין מואר מאוד ואנחנו גם הבנו שזה לא יכול להיות, או שזה משמר גבול או שזה חיילים. לא ידענו לאן להמשיך ללכת, אז התחלנו לחזור אחורה וניסינו להגיע לאותו כפר הקרוב לגבול שהיינו בהתחלה.
הגענו לשם מוקדם בבוקר ויהודי אחד הכניס אותנו לאיזו אורווה ריקה והשתיק אותנו כי אסור היה שישמעו שבאורווה הזאת אין חיות אלא בני אדם, היינו שם כל היום ובלילה השני עשינו ניסיון נוסף לעבור את הגבול ולא הצלחנו.
בלילה השלישי זה היה פסח ולא היה לנו שום דבר לאכול ובלילה הזה הצלחנו להגיע עד קרוב לגבול ופתאום באו חיילים ששומרים על הגבולות ותפסו אותנו, המפקד אמר שהוא חייב לרשום דו"ח אבל לא יחזיר אותנו לגבול, הוא נתן לנו ללכת. בניסים שבלתי ניתן להסבירם הצלחנו לעבור את הגבול מהונגריה לסלובקיה
לאחר מכן היינו צריכים לעבור נהר אז נכנסנו לסירה קטנה 10 אנשים צעירים וחתרנו כדי להגיע לשפת הנהר עד שפתאום התחילו להיכנס מים לתוך הסירה מלמטה, בכל הזאת הצלחנו להגיע אל שפת הנהר ואז תפסו אותנו החיילים, הם עצרו את
הגענו לסלובקיה לעיר שנקראת קושיצ'ה ובזיכרון שלי היתה כתובת של בת משפחה שלי מצד אבא, הגעתי אליה וצלצלתי בדלת,היא כמעט התעלפה, אמרתי לה- דודה תני לי זוג נעליים, היא נתנה לי נעליים ורק רצתה שאני אלך כבר כי זה כנגד החו.
היו לי כל כך הרבה חוויות קשות כשעברנו שמסלובקיה עד שהגענו לווינה והם פשוט נמחקו לי. הגענו לווינה- ווינה זה כבר אוסטריה,שם היה בניין שנקרא בית רוטשילד והיו שם הרבה מאוד יהודים שחלק הגיעו מרומניה חלק מהונגריה וכל מיני ארצות אחרות. בבנין הזה היה לנו יותר ביטחון כי הוא היה יותר מאורגן,אפילו עשו לנו בדיקה רפואית ונתנו לנו תעודות שאנחנו בדרך לעליה.
בווינה הכניסו אותנו לקרון וסגרו את הדלת ואמרו לנו שאנחנו ממשיכים את העליה ושנהיה בשקט שלא ישמעו שיש פה בני אדם, הם היו צריכים לעבור את האזור הרוסי .
אוסטריה היה מחולקת לאזורים-אזור רוסי,אזור אמריקאי וכו'. בלילה עברנו כמה ערים באוסטריה והגענו לגבול איטליה, שם כבר הייתה יותר הרגשת חופש כי האיטלקים לא עשו בעיות לקבוצות, היינו קבוצת מילוט-פשוט ברחנו ממקום למקום.
הגענו לדרום איטליה לעיר שנקראת "תראני" ושם היה מחנה מאוד גדול-היו שם הרבה יהודים שחיכו לעליה לארץ . מהעיר הזאת יצאו האוניות לארץ ישראל.
הגענו למחנה ושם כבר היה מקלחת אבל בגדים לא היה לנו להחלפה ולא היה ממי לבקש. היינו עם אותם בגדים מאז שיצאנו מהונגריה אז שהגענו למחנה הזה. חיכינו שם לאונית העצמאות ושם עלינו לארץ-מאיטליה עד חיפה.
התנאים באונייה לא היו תנאי לוקסוס. היינו במרתף של האונייה ששם היו מיטות עם 5 קומות,אני ממש זוכרת את החוויה המיוחדת הזאת שהייתה לי-שאני ישנתי במיטה ומעליי הייתה משפחה עם תינוק והתינוק הזה עשה את צרכיו עליי.
אחריי שבעה ימים הגענו מאיטליה לחיפה. זה הסיפור המיוחד של העלייה שלי לארץ,
אם אני מסתכלת אחורה אז אני חושבת שזאת הייתה חוויה מטורפת. סיפור העלייה שלי התחיל בחול המועד פסח 1949 ונמשך 3 חודשים. אחד החברים שהלך איתי בדרך הוא מאוד מוכשר-הוא עשה הגדה ליציאת הונגריה כמו שיש הגדת יציאת מצריים-הוא כתוב בהונגרית ועשה הקבלה מהחוויות של יציאת מצריים לחוויות שלנו.
כשהגענו לארץ היינו רק אני ואחותי והיינו צריכות להתחיל לחיות, היינו בבית חלוצות הפועל המזרחי בחיפה 5 חברות והיינו צריכות לעזור לעצמינו כי לא היה מי שיעזור לנו ולא היה למי לפנות. בעיקר עבדתי במשק בית, הידיים האלו חיתלו הרבה חיתולים,רחצו הרבה חלונות וכו'.
אני הכרתי את המשפחה של בעלי לפני המלחמה ואח"כ הגורל גלגל אותנו והגענו המשפחה שלי ושלו להפועל המזרחי בראשון וככה התחברנו. הקמתי בארץ משפחה בשנת 1954, בעלי גם ניצול שואה הוא היה במחנה עבודה באוסטריה.יש לנו 3 ילדים ו9 נכדים,זהו מה שאני יכולה לספר על מה שעבר עליי בשואה.
אני הכרתי את המשפחה של בעלי לפני המלחמה ואח"כ הגורל גלגל אותנו והגענו המשפחה שלי ושלו להפועל המזרחי בראשון וככה התחברנו. הקמתי בארץ משפחה בשנת 1954, בעלי גם ניצול שואה הוא היה במחנה עבודה באוסטריה.יש לנו 3 ילדים ו9 נכדים,זהו מה שאני יכולה לספר על מה שעבר עליי בשואה.
סיכום :
דבורה וינקלר הינה ניצולת שואה שעברה המון, בדרך נס היא, אמא שלה ואחותה הצליחו לשרוד את השואה הקשה. בעזרת אנשים טובים שהחביאו את משפחתה וכל מקומות המחבוא שהסתתרה בהם במהלך השואה הצליחה דבורה לעבור את השואה. לדבורה יש סיפור מעניין ומרתק על סיפור העלייה שלה לארץ.
מסמכים מצורפים:
* עדותה של דבורה (העדות נמצא גם בבית העדות של יד ושם).
* ראיון שקיימו עם דבורה בעיתון של ראשון לציון.
* ראיון שקיימו עם דבורה באתר האינטרנט של יד שרה (דבורה הייתה ממקימי סניף יד שרה בראשון לציון).
עדותה של דבורה
(דבורה כתבה עדות זאת,העדות נמצאת בבית העדות ניר גלים)
שלום רב לכולכם,
בראשית דברי ברצוני להדגיש בפניכם שאני לא מרצה מקצועית ולא בעלת ידע מיוחד בהיסטוריה, אך מה שאני יספר לכם זה חלק מאוד מאוד משמעותי של חיי ילדותי ובעצם מלווה אותי לכל אורך החיים.
בקצרה אני רוצה לספר לכם על יהדות הונגריה עוד לפני השואה הגדולה שהייתה משנת 1944. יהדות הונגריה הייתה יהדות תוססת,מספר היהודים היה כ-750,000 נפש. היות והסביבה לא נתנה תשובה ליהודים לחיים השוטפים,הקהילות הקימו מוסדות לכל שטחי החיים, כגון- בתי חולים יהודיים,בתי כנסיות,בתי ספר, ישיבות,בתי אבות ואפילו בתי אוכל לנזקקים והן חברות קדישא.
החל משנות השלושים האווירה נגד היהודים הייתה מושרשת עמוק בכל האוכלוסייה הסובבת ליהודים לא הייתה הגנה מפני האוכלוסייה הנוצרית,גם משירות רבות ועיסוקים שונים נאסרו על היהודים.
החל משנות השלושים האווירה נגד היהודים הייתה מושרשת עמוק בכל האוכלוסייה הסובבת ליהודים לא הייתה הגנה מפני האוכלוסייה הנוצרית,גם משירות רבות ועיסוקים שונים נאסרו על היהודים.
וכך הגענו ליום 1.9.1939 בו פרצה המלחמה הגדולה בכל אירופה. תיכף לפרוץ המלחמה התחילו לגייס את הגברים היהודיים מגיל 17 בערך לכאין שירות צבאי. הצבא ההונגרי העביר את היהודים לפני החזית באוקראינה ביוגוסלביה והטילו עליהם את העבודות הקשות. כל זה נעשה תוך אווירת דיכוי בלי תנאים מינימאליים ואף מתוך רעב מתמשך.
רק מספר קטן של מיטב האנשים הצליח לשרוד את שנות המלחמה. הקהילות התרוקנו מהגברים הצעירים וכך נשארו רוב נשים-ילדים-זקנים לבדם לגורלם.
רק מספר קטן של מיטב האנשים הצליח לשרוד את שנות המלחמה. הקהילות התרוקנו מהגברים הצעירים וכך נשארו רוב נשים-ילדים-זקנים לבדם לגורלם.
ביום 19.3.1944 נכנסו הגרמנים להונגריה ותיכף ומייד התחילו מבצע איסוף היהודים בגטאות- אזור מוגדר שבו היהודים נאלצו להצטופף. ה"יעילות והדייקנות" והארגון הידוע של הגרמנים הביא לכך שתוך זמן קצר התחילו המשלוחים מכל ערי-כפרי הונגריה לכיוון גרמניה להשמדה הסופית.
היהודים לא רצו להאמין שזאת אולי דרכם האחרונה בחיים. בטח כבר שמעתם ובטח כבר קשה לכם להאמין את גודל הזוועה בשיטת הגרמנים להשמדת היהודים. האנשים נדחסו לתוך קרונות מסע שייעודם מקורי היה הובלת בהמות. רבים מהאנשים לא הגיעו בחיים לאושוויץ כך גם סבא וסבתא שלי והן רבים-רבים ממשפחתנו.
לאחר שירדו מהקרונות עשו בהם "סלקציה" מי לימין ומי לשמאל- מתוך מטרה שהילדים הזקנים החולים והחלשים ישלחו למקלחות בהם במקום מים זרמו גזים רעילים ותוך זמן קצר מתו כולם.
לאלה שנשלחו לימין נתנו עוד קצת סיכוי לחיים-אך לא מתוך טוב לב אלא רק כדי להשתמש בכוחם לצורכי הגרמנים והעבידו אותם בכל סוגי העבודה אך אוכל ותנאים אנושיים לא נתנו להם.היהודים האלו מתו או הומתו בתוך המלחמה. מספר היהודים שהושמדו מהונגריה הוא מעל 650,000 נפש.
לאחר שגרמו לרוקן את ערי וכפרי הונגריה מהיהודים וקיוו שלא יזכה אף יהודי לעבור את הזוועות-הגיע הגורל הזהה גם ליהדות בודפשט. בשלב זה ברצוני לספר לכם קצת מזיכרונותיי- בפרוץ המלחמה הייתי סך הכל ילדה בת 8 ימי המלחמה היו קשים לכל-היו הפצצות רבות שארכו לפעמים גם 4-6-8 שעות ברציפות ואנחנו שהיינו בתוך מקלטים היות ובודפשט היא עיר הבירה
תוצרת המזון הגיעה מהסביבה -היה מחסור גדול בכל סוגי האוכל במיוחד המצב היה קשה ביותר לאוכלי אוכל כשר-כמו המשפחה שלנו. בין ובין הימים והחודשים של המלחמה-השתדלנו לקיים חיים רגילים זאת אומרת ללכת לבית ספר.
אני מוכרחה לומר לכם את האמת, זאת לא הייתה ילדות נורמאלית וגם הלימודים היו בצל המצב-לא נשאר כלום מהידע של שנות המלחמה.
המצב נהיה בלתי נסבל ביום שהגרמנים נכנסו להונגריה. תסתכלו על עצמכם ותנסו לדמיין ילדה בגילכם שנאלצת לברוח מהבית ספר באמצע שיעור ולהשתדל להגיע הביתה בשלום כאשר החוליות שצדו את היהודים משתוללים ברחובות.
הרבה בנות מהכיתה שלי לא הגיעו הביתה וזאת נודע לנו לאחר המלחמה כאשר התחילו להגיע השמועות מה עלה בגורלם.
היהודים לא רצו להאמין שזאת אולי דרכם האחרונה בחיים. בטח כבר שמעתם ובטח כבר קשה לכם להאמין את גודל הזוועה בשיטת הגרמנים להשמדת היהודים. האנשים נדחסו לתוך קרונות מסע שייעודם מקורי היה הובלת בהמות. רבים מהאנשים לא הגיעו בחיים לאושוויץ כך גם סבא וסבתא שלי והן רבים-רבים ממשפחתנו.
לאחר שירדו מהקרונות עשו בהם "סלקציה" מי לימין ומי לשמאל- מתוך מטרה שהילדים הזקנים החולים והחלשים ישלחו למקלחות בהם במקום מים זרמו גזים רעילים ותוך זמן קצר מתו כולם.
לאלה שנשלחו לימין נתנו עוד קצת סיכוי לחיים-אך לא מתוך טוב לב אלא רק כדי להשתמש בכוחם לצורכי הגרמנים והעבידו אותם בכל סוגי העבודה אך אוכל ותנאים אנושיים לא נתנו להם.היהודים האלו מתו או הומתו בתוך המלחמה. מספר היהודים שהושמדו מהונגריה הוא מעל 650,000 נפש.
לאחר שגרמו לרוקן את ערי וכפרי הונגריה מהיהודים וקיוו שלא יזכה אף יהודי לעבור את הזוועות-הגיע הגורל הזהה גם ליהדות בודפשט. בשלב זה ברצוני לספר לכם קצת מזיכרונותיי- בפרוץ המלחמה הייתי סך הכל ילדה בת 8 ימי המלחמה היו קשים לכל-היו הפצצות רבות שארכו לפעמים גם 4-6-8 שעות ברציפות ואנחנו שהיינו בתוך מקלטים היות ובודפשט היא עיר הבירה
תוצרת המזון הגיעה מהסביבה -היה מחסור גדול בכל סוגי האוכל במיוחד המצב היה קשה ביותר לאוכלי אוכל כשר-כמו המשפחה שלנו. בין ובין הימים והחודשים של המלחמה-השתדלנו לקיים חיים רגילים זאת אומרת ללכת לבית ספר.
אני מוכרחה לומר לכם את האמת, זאת לא הייתה ילדות נורמאלית וגם הלימודים היו בצל המצב-לא נשאר כלום מהידע של שנות המלחמה.
המצב נהיה בלתי נסבל ביום שהגרמנים נכנסו להונגריה. תסתכלו על עצמכם ותנסו לדמיין ילדה בגילכם שנאלצת לברוח מהבית ספר באמצע שיעור ולהשתדל להגיע הביתה בשלום כאשר החוליות שצדו את היהודים משתוללים ברחובות.
הרבה בנות מהכיתה שלי לא הגיעו הביתה וזאת נודע לנו לאחר המלחמה כאשר התחילו להגיע השמועות מה עלה בגורלם.
כהוראה ראשונה כל יהודי היה חייב ללכת עם מגן דוד צהוב על הבגד החיצוני- סימן מובהק להיותו יהודי וזה מבדיל אותו מיתר האוכלוסייה.
בע"ה אני הגעתי הביתה לאמא ולאחותי. כבר באותו הזמן הסתתרה בביתנו פליטה מפולניה (דבר שהיה סכנה גדולה לכולנו אך לא סגרנו דלת בפני מי שניסה להציל את עצמו) האישה הזאת סיפרה לנו על גורל יהדות פולין. לא נתפס בתודעתנו ולא רציני להאמין שזה אפשרי כך סתם לחסל יהדות שלמה.
אתם צריכים לדעת- הדירה שלנו הייתה כולה בת חדר וחצי ובזמנים שונים הסתתרו בדירה הזאת גם בן דודי משילה בן 18 בחור ישיבה ו-4 בני דודים קטנים- אבא שלהם הצליח להוציא אותם מהגטו והביא אותם לבודפסט. לצערנו הגול אף אחד מהאנשים האלו לא שרד את המלחה-כי גם נחנו נאלצנו לפנות את הדירה הזאת וכך התחיל משא הגירוש שלנו ועד לסוף המלחמה עברנו 11 מקומות שונים
כמובן שלא היה לנו ציוד ולא בגדים ונים לחורף הקשה של שנת 1944. את היהודים שהיו עוד בבודפסט צופפו לגטו בתנאים בלתי אנושיים. אני חליתי במחלה בזמן ההוא ועד היום אני סובלת ממנה וגם אחותי חלתה במחלה שממנה לא הבריאה.
הרעב היה גדול הקור והמחלות קצרו באנשים בגלל ההפצצות והמלחמה הארוכה נהרסו תשתיות החשמל,המים והגז- ולא הייתה שום אפשרות להתרחץ- מהר הופיעו כינים בראש ואפילו בבגדים זה היה מציק מאוד. כדי להמחיש לכם את עומק הצפיפות, אני יספר לכם,באחד הימים מצאתי את עצמי יחד עם אחותי בבית ילדים לשם הועברו הילדים כי נשארו בלי הורים ( גם את אמא שלי לקחו לצעדת מוות- הליכה ברגל מאות קילומטרים לכיוון גרמניה-לא רבים הגיעו בחיים)
בבית הילדים שכבו הילדים על שטיח בשורות כמו סרדינים בקופסא-היות ואני הייתי כבר גדולה בת 13-קיבלתי מקום לינה על מדרגה אחת וכך ישנתי. גם מפה היינו צריכים להתפנות ואז הגענו לבית אחר בו החדר שהיה שלנו היה ריק מרהיטים. היות וחליתי בברונכיטיס קשה עם חום גבוה- קשרנו 3 כסאות וזה הייתה המיטה שלי וכך כבתי עם חום בלי זכוכיות בחלונות- הם נשברו בהפצצות.
אתם בוואדי לא תאמינו לי ותחשבו זה לא יתכן-איך זה קרה איך פצצה אחת הורידה את המרפסת של החדר בו שכבתי כאילו סכין הוריד אותה בע"ה גם את זה עברנו.
השיטה של הובלת היהודים ברכבות משא כבר לא הייתה אפשרית כי פסי הרכבת נהרסו בהפצצות- הגרמנים לא וויתרו על המשך ההשמדה וזה גם בעזרת הפשיסטים ההונגרים-מצאו דרך חדשה להשמדה. בודפסט חצויה עם נהר הדנובה . הגרמנים ריכזו יהודים והובילו אותם לשפת הנהר ופשוט ירו בהם ברובים והאנשים נפלו ישר לתוך הנהר. כך הושמדו מספר לא ידוע של יהודים.
הייתה לגרמנים תוכנית להעלות באש את הגטו היהודי על יושביו וכך למצוא פתרון סופי לשארית שנותרה בגטו ובדרך נס ובע"ה את הזוועה הזאת הם לא הצליחו לבצע.
ביום ה19.2.1945 שוחררה בודפסט ע"י הרוסים. פה נפתל פרק חדש בחיי שארית הפליטה. לתקופה הזאת אני וגם אחותי הגענו במצב של קרוב למוות מהרעב והמחלות שפגעו בנו בשנות המלחמה. חשוב מאוד להעלות לנס את כוחם הרוחני של מספר קטן של נוער יהודי שמתוך ההריסות קמו והתקבצו לעזור אחד לשני וכך התחילה פרשה תנועית הנוער הציונות שפעלו רבות לעזרת היהודים ששרדו את זוועות המלחמה.
בע"ה אני הגעתי הביתה לאמא ולאחותי. כבר באותו הזמן הסתתרה בביתנו פליטה מפולניה (דבר שהיה סכנה גדולה לכולנו אך לא סגרנו דלת בפני מי שניסה להציל את עצמו) האישה הזאת סיפרה לנו על גורל יהדות פולין. לא נתפס בתודעתנו ולא רציני להאמין שזה אפשרי כך סתם לחסל יהדות שלמה.
אתם צריכים לדעת- הדירה שלנו הייתה כולה בת חדר וחצי ובזמנים שונים הסתתרו בדירה הזאת גם בן דודי משילה בן 18 בחור ישיבה ו-4 בני דודים קטנים- אבא שלהם הצליח להוציא אותם מהגטו והביא אותם לבודפסט. לצערנו הגול אף אחד מהאנשים האלו לא שרד את המלחה-כי גם נחנו נאלצנו לפנות את הדירה הזאת וכך התחיל משא הגירוש שלנו ועד לסוף המלחמה עברנו 11 מקומות שונים
כמובן שלא היה לנו ציוד ולא בגדים ונים לחורף הקשה של שנת 1944. את היהודים שהיו עוד בבודפסט צופפו לגטו בתנאים בלתי אנושיים. אני חליתי במחלה בזמן ההוא ועד היום אני סובלת ממנה וגם אחותי חלתה במחלה שממנה לא הבריאה.
הרעב היה גדול הקור והמחלות קצרו באנשים בגלל ההפצצות והמלחמה הארוכה נהרסו תשתיות החשמל,המים והגז- ולא הייתה שום אפשרות להתרחץ- מהר הופיעו כינים בראש ואפילו בבגדים זה היה מציק מאוד. כדי להמחיש לכם את עומק הצפיפות, אני יספר לכם,באחד הימים מצאתי את עצמי יחד עם אחותי בבית ילדים לשם הועברו הילדים כי נשארו בלי הורים ( גם את אמא שלי לקחו לצעדת מוות- הליכה ברגל מאות קילומטרים לכיוון גרמניה-לא רבים הגיעו בחיים)
בבית הילדים שכבו הילדים על שטיח בשורות כמו סרדינים בקופסא-היות ואני הייתי כבר גדולה בת 13-קיבלתי מקום לינה על מדרגה אחת וכך ישנתי. גם מפה היינו צריכים להתפנות ואז הגענו לבית אחר בו החדר שהיה שלנו היה ריק מרהיטים. היות וחליתי בברונכיטיס קשה עם חום גבוה- קשרנו 3 כסאות וזה הייתה המיטה שלי וכך כבתי עם חום בלי זכוכיות בחלונות- הם נשברו בהפצצות.
אתם בוואדי לא תאמינו לי ותחשבו זה לא יתכן-איך זה קרה איך פצצה אחת הורידה את המרפסת של החדר בו שכבתי כאילו סכין הוריד אותה בע"ה גם את זה עברנו.
השיטה של הובלת היהודים ברכבות משא כבר לא הייתה אפשרית כי פסי הרכבת נהרסו בהפצצות- הגרמנים לא וויתרו על המשך ההשמדה וזה גם בעזרת הפשיסטים ההונגרים-מצאו דרך חדשה להשמדה. בודפסט חצויה עם נהר הדנובה . הגרמנים ריכזו יהודים והובילו אותם לשפת הנהר ופשוט ירו בהם ברובים והאנשים נפלו ישר לתוך הנהר. כך הושמדו מספר לא ידוע של יהודים.
הייתה לגרמנים תוכנית להעלות באש את הגטו היהודי על יושביו וכך למצוא פתרון סופי לשארית שנותרה בגטו ובדרך נס ובע"ה את הזוועה הזאת הם לא הצליחו לבצע.
ביום ה19.2.1945 שוחררה בודפסט ע"י הרוסים. פה נפתל פרק חדש בחיי שארית הפליטה. לתקופה הזאת אני וגם אחותי הגענו במצב של קרוב למוות מהרעב והמחלות שפגעו בנו בשנות המלחמה. חשוב מאוד להעלות לנס את כוחם הרוחני של מספר קטן של נוער יהודי שמתוך ההריסות קמו והתקבצו לעזור אחד לשני וכך התחילה פרשה תנועית הנוער הציונות שפעלו רבות לעזרת היהודים ששרדו את זוועות המלחמה.
לא הכל יכולתי לספר לכם כי קשים הזיכרונות. אני מודה לקדוש ברוך הוא על שזכיתי לחיות ולגדול ולהגשים את החלום לעלות לארץ ישראל- המולדת היחידה של היהודים. בע"ה זכיתי להקים משפחה אהובה ולראות נחת רבה מהנכדים היקרים בתקווה לעתיד טוב לכולנו. אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה