דבורה וינקלר

דבורה וינקלר

מגישה: שירה גוטמן

כיתה: ט2

בית ספר: צביה הרצליה

תאריך: י"ב שבט תשע"ה ,1.2.2015

סיפורה של דבורה וינקלר

שמי דבורה וינקלר, ילידת  בודפשט , הונגריה.

עליתי לארץ ב-1949 .

נולדתי בשנת 1931,שפת הדיבור שלי בבית הייתה הונגרית.

הייתי במשך כ-10 שנים אשת עדות על יהדות הונגריה, דיברתי באולפנות ובבתי ספר.

אני ניצולת שואה, אני אתחיל ואספר שכל החיים שלי היו סביב בני עקיבא וזכיתי בזה שכולם במשפחה שלי היו גם פעילים בבני עקיבא, כולם כיפות סרוגות וכולם למדו בישיבות ובאולפנות.

אני נולדתי ב31' וכבר אז בהונגריה הייתה אנטישמיות. הגרמים נכנסו להונגריה ב19 במרץ 1944 ואז התחילה ההיסטוריה הנוראית. אני הייתי אז ילדה בת 13,למדתי בבית ספר יהודי ובאמצע השיעור דהר לכיתה גרמני על אופנוע והתחיל לצעוק "ראוס" (החוצה). המילה הזאת מאוד מצטלצלת לי בראש-שמעתי אותה עשרות פעמים כי גירשו אותנו מכל מקום. ממרץ 1944 עד שהשתחררנו מהגרמנים, ברחנו בערך 15 פעמים, כל פעם ברחנו ממקום למקום וכמובן כתובות אני לא זוכרת. גם לא חיפשנו כתובות מסוימות רק חיפשנו מקום שאפשר להתחבאות בו-היו מקומות שהיינו בהם שבועיים והיו מקומות שהיינו בהם רק לילה אחד והמשכנו לברוח הלאה.עד השחרור מהגרמנים ע"י הרוסים עברנו הרבה מאוד תחנות.

הוסף כיתוב

הרעב היה נוראי, אני הייתי על סף מוות מרעב כי לא היה לנו שום אוכל. קשה לקלוט את זה-כי איך אפשר לחיות בלי אוכל. היינו 2 אחיות ואחותי חלתה בתקופה הזאת ובהמשך נפטרה ממנה, גם אני חליתי במחלה הזו כשהיינו בהונגריה ועד היום אני בטיפולים מההמשך של אותה מחלה. גרנו בבניין הקהילה שבחצרו יש בית כנסת, במהלך המלחמה הגרמנים הרסו אותו והפכו אותו לאורווה, הכניסו לפה סוסים. לאחר המלחמה שיחזרו אותו ועכשיו הוא נראה בדיוק כמו שהיה לפני המלחמה.

אנחנו תודה לאל ניצלנו במלחמה, אני אחותי ואמי. שנה אחרי שאני עליתי לארץ אמא שלי קיבלה דרכון ועלתה גם לארץ אבל כדי לקבל דרכון היא הייתה צריכה לזייף את תעודת הזהות שלה כי לא חילקו דרכון לצעירים אלא רק לאנשים מעל גיל 45, לא רצו שצעירים יעזבו את הונגריה ואמא שלי עדיין לא הייתה בגיל הזה. אבא שלי נפטר בתחילת המלחמה - הוא עוד לא הגיע לגיל 36,

 אמא שלי הייתה אלמנה מגיל 31 עד 86. אמא שלי גידלה אותנו לבד. היו לי חברות שעקצו אותי בבית ספר שאין לי אבא, ולהם יש אבא , עבר זמן ואז אמרו לי שיש לי מזל שאבא שלך נפטר לפני המלחמה כי יש לו קבר. לפני המלחמה אבא שלי היה רב של בית כנסת ואמי הייתה בבית. למדתי בבית ספר יסודי של יהודים בבודפסט, אמא שלי לא הסכימה לשלוח אותנו לבית ספר לא יהודי,הבית היה בית כשר, אמא שלי הייתה אישה מאוד דתייה.

האנטישמיות הייתה כל כך גדולה כך שכל אחד היה רק עם המשפחה שלו בלי שום קשר לאנשים לא יהודיים. היה לנו רק קשר עם זוג נוצרים שמאוד עזרו לנו במלחמה אפילו שהיה אסור לעזור ליהודים. אמא שלי פעם שאלה אותם למה אתם עוזרים לנו?-והם ענו לה אנחנו מאוד מכבדים אותך,את אישה דתייה,אנחנו אנשים נוצרים דתיים ואנחנו לא מאמינים שאלוקים רוצה כזו התייחסות ליהודים.יש לי צער מאוד גדול ש בגלל שהייתי אז ילדה אני לא זוכרת את השם שלהם, היה מגיע להם פרס חסידי אומות העולם מיד ושם. כל פעם שהיו הפצצות הם היו רצים להגיד לנו תתכוננו הם מתקרבים. הם גם לקחו מהבית שלנו חפצים בשביל לשמור לנו עליהם למשל את המפה מקטיפה, התכשיטים של אמא שלי ולאחר המלחמה הם החזירו לנו אותם.

כשלקחו את אמא שלי לצעדת מוות ואנחנו היינו צריכות ללכת לבית ילדים אז הוא ליווה אותנו 30 מטר מאחור וזו הייתה סכנה מאוד גדולה בשבילו. בדרך נס אמא הצליחה למצוא אותנו בבית ילדים לאחר מכן. הזוג שהציל אותנו כנראה היום כבר לא בחיים כי הם היו כבר מבוגרים כשאני הייתי ילדה.

נשאר לי דבר אחד מלפני השואה, תיק אוכל שאני רקמתי-אני לא יודעת איך הוא נשמר לי,אין לי שום דבר אחר מלפני השואה. החיים שלי השתנו ב360 מעלות בשואה. ברוך ה' לא הגעתי לאושוויץ לכן אין לי מספר על היד,כל תקופת המלחמה הייתה בבודפסט. בניסים עברנו את המלחמה ורצינו לעלות לארץ

יש לי סיפור מעניין והיסטורי על העלייה שלי לארץ- אני הייתי בערך בת 17, לא קיבלנו דרכונים כי המשטר הקומוניסטי לא רצה שצעירים יעזבו את הונגריה. אני הייתי פעילה בבני עקיבא שארגן קבוצות שיצאו לדרך בלי דרכון, זה נורא מסוכן לעבור מארץ לארץ בלי דרכון בדרכים אסורות והליכה ארוכה מאוד בלילות שלמים בהרים.
התארגנו קבוצה של 10 חבר'ה מבני עקיבא-5 בנים ו-5 בנות והייתה איתנו גם אישה מבוגרת . סיפור הכיסוי להליכה הזאת היה שאנחנו יוצאים לטיול-לטיול כמובן אסור לקחת תעודות,תמונות וכו', יצאנו עם ארנק ורק עם הבגדים שהיו עלינו. כל זה קרה בחול המועד פסח 1949 .
נסענו ברכבת עד גבול הונגריה ושם ירדנו מהרכבת במחשבה שמפה אנחנו נעבור את הגבול כמובן בלילה וזו סכנה מאוד גדולה. זה היה כנראה מאורגן ע"י הקצינים הציונים ששילמו למבריחי גבולות שיעבירו אותנו את הגבול מהונגריה לסלובקיה כאשר התחיל להחשיך יצאנו לדרך והתחלנו לטפס על הר ענק, באיזשהו שלב המבריח נעלם לנו-הוא גם הוביל אותנו בדרך לא סבירה כי זה היה לכיוון איזשהו בניין מואר מאוד ואנחנו גם הבנו שזה לא יכול להיות, או שזה משמר גבול או שזה חיילים. לא ידענו לאן להמשיך ללכת, אז התחלנו לחזור אחורה וניסינו להגיע לאותו כפר הקרוב לגבול שהיינו בהתחלה.
הגענו לשם מוקדם בבוקר ויהודי אחד הכניס אותנו לאיזו אורווה ריקה והשתיק אותנו כי אסור היה שישמעו שבאורווה הזאת אין חיות אלא בני אדם, היינו שם כל היום ובלילה השני עשינו ניסיון נוסף לעבור את הגבול ולא הצלחנו.
בלילה השלישי זה היה פסח ולא היה לנו שום דבר לאכול ובלילה הזה הצלחנו להגיע עד קרוב לגבול ופתאום באו חיילים ששומרים על הגבולות ותפסו אותנו, המפקד אמר שהוא חייב לרשום דו"ח אבל לא יחזיר אותנו לגבול, הוא נתן לנו ללכת. בניסים שבלתי ניתן להסבירם הצלחנו לעבור את הגבול מהונגריה לסלובקיה
לאחר מכן היינו צריכים לעבור נהר אז נכנסנו לסירה קטנה 10 אנשים צעירים וחתרנו כדי להגיע לשפת הנהר עד שפתאום התחילו להיכנס מים לתוך הסירה מלמטה, בכל הזאת הצלחנו להגיע אל שפת הנהר ואז תפסו אותנו החיילים, הם עצרו את
הגענו לסלובקיה לעיר שנקראת קושיצ'ה ובזיכרון שלי היתה כתובת של בת משפחה שלי מצד אבא, הגעתי אליה וצלצלתי בדלת,היא כמעט התעלפה, אמרתי לה- דודה תני לי זוג נעליים, היא נתנה לי נעליים ורק רצתה שאני אלך כבר כי זה כנגד החו.
היו לי כל כך הרבה חוויות קשות כשעברנו שמסלובקיה עד שהגענו לווינה והם פשוט נמחקו לי. הגענו לווינה- ווינה זה כבר אוסטריה,שם היה בניין שנקרא בית רוטשילד  והיו שם הרבה מאוד יהודים שחלק הגיעו מרומניה חלק מהונגריה וכל מיני ארצות אחרות. בבנין הזה היה לנו יותר ביטחון כי הוא היה יותר מאורגן,אפילו עשו לנו בדיקה רפואית ונתנו לנו תעודות שאנחנו בדרך לעליה.
בווינה הכניסו אותנו לקרון וסגרו את הדלת ואמרו לנו שאנחנו ממשיכים את העליה ושנהיה בשקט שלא ישמעו שיש פה בני אדם, הם היו צריכים לעבור את האזור הרוסי .
אוסטריה היה מחולקת לאזורים-אזור רוסי,אזור אמריקאי וכו'. בלילה עברנו כמה ערים באוסטריה והגענו לגבול איטליה, שם כבר הייתה יותר הרגשת חופש כי האיטלקים לא עשו בעיות לקבוצות, היינו קבוצת מילוט-פשוט ברחנו ממקום למקום.
הגענו לדרום איטליה לעיר שנקראת "תראני" ושם היה מחנה מאוד גדול-היו שם הרבה יהודים שחיכו לעליה לארץ . מהעיר הזאת יצאו האוניות לארץ ישראל.
הגענו למחנה ושם כבר היה מקלחת אבל בגדים לא היה לנו להחלפה ולא היה ממי לבקש. היינו עם אותם בגדים מאז שיצאנו מהונגריה אז שהגענו למחנה הזה. חיכינו שם לאונית העצמאות ושם עלינו לארץ-מאיטליה עד חיפה.
התנאים באונייה לא היו תנאי לוקסוס. היינו במרתף של האונייה ששם היו מיטות עם 5 קומות,אני ממש זוכרת את החוויה המיוחדת הזאת שהייתה לי-שאני ישנתי במיטה ומעליי הייתה משפחה עם תינוק והתינוק הזה עשה את צרכיו עליי.
אחריי שבעה ימים הגענו מאיטליה לחיפה. זה הסיפור המיוחד של העלייה שלי לארץ,
אם אני מסתכלת אחורה אז אני חושבת שזאת הייתה חוויה מטורפת. סיפור העלייה שלי התחיל בחול המועד פסח 1949 ונמשך 3 חודשים. אחד החברים שהלך איתי בדרך הוא מאוד מוכשר-הוא עשה הגדה ליציאת הונגריה כמו שיש הגדת יציאת מצריים-הוא כתוב בהונגרית ועשה הקבלה מהחוויות של יציאת מצריים לחוויות שלנו.

הבחורים ולנו אמרו לכו. לא ידעו את הדרך ולא היה מי שיכוון אותנו . בשלושה לילות האלו שהלכנו בהרים ובגבהים עם סלעים נקרעו לי הנעליים ולא היו לי נעלי רזרבה.

כשהגענו לארץ היינו רק אני ואחותי והיינו צריכות להתחיל לחיות, היינו בבית חלוצות הפועל המזרחי בחיפה 5 חברות והיינו צריכות לעזור לעצמינו כי לא היה מי שיעזור לנו ולא היה למי לפנות. בעיקר עבדתי במשק בית, הידיים האלו חיתלו הרבה חיתולים,רחצו הרבה חלונות וכו'.
אני הכרתי את המשפחה של בעלי לפני המלחמה ואח"כ הגורל גלגל אותנו והגענו המשפחה שלי ושלו להפועל המזרחי בראשון וככה התחברנו. הקמתי בארץ משפחה בשנת 1954, בעלי גם ניצול שואה הוא היה במחנה עבודה באוסטריה.יש לנו 3 ילדים ו9 נכדים,זהו מה שאני יכולה לספר על מה שעבר עליי בשואה.

סיכום :

דבורה וינקלר הינה ניצולת שואה שעברה המון, בדרך נס היא, אמא שלה ואחותה הצליחו לשרוד את השואה הקשה. בעזרת אנשים טובים שהחביאו את משפחתה וכל מקומות המחבוא שהסתתרה בהם במהלך השואה הצליחה דבורה לעבור את השואה. לדבורה יש סיפור מעניין ומרתק על סיפור העלייה שלה לארץ.

מסמכים מצורפים:

* עדותה של דבורה (העדות נמצא גם בבית העדות של יד ושם).

* ראיון שקיימו עם דבורה בעיתון של ראשון לציון.

* ראיון שקיימו עם דבורה באתר האינטרנט של יד שרה (דבורה הייתה ממקימי סניף יד שרה בראשון לציון).

עדותה של דבורה 

(דבורה כתבה עדות זאת,העדות נמצאת בבית העדות ניר גלים)

שלום רב לכולכם,

בראשית דברי ברצוני להדגיש בפניכם שאני לא מרצה מקצועית ולא בעלת ידע מיוחד בהיסטוריה, אך מה שאני יספר לכם זה חלק מאוד מאוד משמעותי של חיי ילדותי ובעצם מלווה אותי לכל אורך החיים.

בקצרה אני רוצה לספר לכם על יהדות הונגריה עוד לפני השואה הגדולה שהייתה משנת 1944. יהדות הונגריה הייתה יהדות תוססת,מספר היהודים היה כ-750,000 נפש. היות והסביבה לא נתנה תשובה ליהודים לחיים השוטפים,הקהילות הקימו מוסדות לכל שטחי החיים, כגון- בתי חולים יהודיים,בתי כנסיות,בתי ספר, ישיבות,בתי אבות ואפילו בתי אוכל לנזקקים והן חברות קדישא.
החל משנות השלושים האווירה נגד היהודים הייתה מושרשת עמוק בכל האוכלוסייה הסובבת ליהודים לא הייתה הגנה מפני האוכלוסייה הנוצרית,גם משירות רבות ועיסוקים שונים נאסרו על היהודים.

וכך הגענו ליום 1.9.1939 בו פרצה המלחמה הגדולה בכל אירופה. תיכף לפרוץ המלחמה התחילו לגייס את הגברים היהודיים מגיל 17 בערך לכאין שירות צבאי. הצבא ההונגרי העביר את היהודים לפני החזית באוקראינה ביוגוסלביה והטילו עליהם את העבודות הקשות. כל זה נעשה תוך אווירת דיכוי בלי תנאים מינימאליים  ואף מתוך רעב מתמשך.
רק מספר קטן של מיטב האנשים הצליח לשרוד את שנות המלחמה. הקהילות התרוקנו מהגברים הצעירים וכך נשארו רוב נשים-ילדים-זקנים לבדם לגורלם.

ביום 19.3.1944 נכנסו הגרמנים להונגריה ותיכף ומייד התחילו מבצע איסוף היהודים בגטאות- אזור מוגדר שבו היהודים נאלצו להצטופף. ה"יעילות והדייקנות" והארגון הידוע של הגרמנים הביא לכך שתוך זמן קצר התחילו המשלוחים מכל ערי-כפרי הונגריה לכיוון גרמניה להשמדה הסופית.
היהודים לא רצו להאמין שזאת אולי דרכם האחרונה בחיים. בטח כבר שמעתם ובטח כבר קשה לכם להאמין את גודל הזוועה בשיטת הגרמנים להשמדת היהודים. האנשים נדחסו לתוך קרונות מסע שייעודם מקורי היה הובלת בהמות. רבים מהאנשים לא הגיעו בחיים לאושוויץ  כך גם סבא וסבתא שלי והן רבים-רבים ממשפחתנו.
לאחר שירדו מהקרונות עשו בהם "סלקציה" מי לימין ומי לשמאל- מתוך מטרה שהילדים הזקנים החולים והחלשים ישלחו למקלחות בהם במקום מים זרמו גזים רעילים ותוך זמן קצר מתו כולם.
לאלה שנשלחו לימין נתנו עוד קצת סיכוי לחיים-אך לא מתוך טוב לב  אלא רק כדי להשתמש בכוחם לצורכי הגרמנים והעבידו אותם בכל סוגי העבודה אך אוכל ותנאים אנושיים לא נתנו להם.היהודים האלו מתו או הומתו בתוך המלחמה. מספר היהודים שהושמדו מהונגריה הוא מעל 650,000 נפש.
לאחר שגרמו לרוקן את ערי וכפרי הונגריה מהיהודים וקיוו שלא יזכה אף יהודי לעבור את הזוועות-הגיע הגורל הזהה גם ליהדות בודפשט. בשלב זה ברצוני לספר לכם קצת מזיכרונותיי-  בפרוץ המלחמה הייתי סך הכל ילדה בת 8 ימי המלחמה היו קשים לכל-היו הפצצות רבות שארכו לפעמים גם 4-6-8 שעות ברציפות ואנחנו שהיינו בתוך מקלטים היות ובודפשט היא עיר הבירה
תוצרת המזון הגיעה מהסביבה -היה מחסור גדול בכל סוגי האוכל במיוחד המצב היה קשה ביותר לאוכלי אוכל כשר-כמו המשפחה שלנו. בין ובין הימים והחודשים של המלחמה-השתדלנו לקיים חיים רגילים זאת אומרת ללכת לבית ספר.
אני מוכרחה לומר לכם את האמת, זאת לא הייתה ילדות נורמאלית וגם הלימודים היו בצל המצב-לא נשאר כלום מהידע של שנות המלחמה.
המצב נהיה בלתי נסבל ביום שהגרמנים נכנסו להונגריה. תסתכלו על עצמכם ותנסו לדמיין ילדה בגילכם שנאלצת לברוח מהבית ספר באמצע שיעור ולהשתדל להגיע הביתה בשלום כאשר החוליות שצדו את היהודים משתוללים ברחובות.
הרבה בנות מהכיתה שלי לא הגיעו הביתה וזאת נודע לנו לאחר המלחמה כאשר התחילו להגיע השמועות מה עלה בגורלם. 

כהוראה ראשונה כל יהודי היה חייב ללכת עם מגן דוד צהוב על הבגד החיצוני- סימן מובהק להיותו יהודי וזה מבדיל אותו מיתר האוכלוסייה.
בע"ה אני הגעתי הביתה לאמא ולאחותי. כבר באותו הזמן הסתתרה בביתנו פליטה מפולניה (דבר שהיה סכנה גדולה לכולנו אך לא סגרנו דלת בפני מי שניסה להציל את עצמו) האישה הזאת סיפרה לנו על גורל יהדות פולין. לא נתפס בתודעתנו  ולא רציני להאמין שזה אפשרי כך סתם לחסל יהדות שלמה.
אתם צריכים לדעת- הדירה שלנו הייתה כולה בת חדר וחצי ובזמנים שונים הסתתרו בדירה הזאת גם בן דודי משילה בן 18 בחור ישיבה ו-4 בני דודים קטנים- אבא שלהם הצליח להוציא אותם מהגטו והביא אותם לבודפסט. לצערנו הגול אף אחד מהאנשים האלו לא שרד את המלחה-כי גם נחנו נאלצנו לפנות את הדירה הזאת וכך התחיל משא הגירוש שלנו ועד לסוף המלחמה עברנו 11 מקומות שונים
כמובן שלא היה לנו ציוד ולא בגדים ונים לחורף הקשה של שנת 1944. את היהודים שהיו עוד בבודפסט צופפו לגטו בתנאים בלתי אנושיים. אני חליתי במחלה בזמן ההוא ועד היום אני סובלת ממנה וגם אחותי חלתה במחלה שממנה לא הבריאה.
הרעב היה גדול הקור והמחלות קצרו באנשים בגלל ההפצצות והמלחמה הארוכה נהרסו תשתיות החשמל,המים והגז- ולא הייתה שום אפשרות להתרחץ- מהר הופיעו כינים בראש ואפילו בבגדים זה היה מציק מאוד. כדי להמחיש לכם את עומק הצפיפות, אני יספר לכם,באחד הימים מצאתי את עצמי יחד עם אחותי בבית ילדים לשם הועברו הילדים כי נשארו בלי הורים ( גם את אמא שלי לקחו לצעדת מוות- הליכה ברגל מאות קילומטרים לכיוון גרמניה-לא רבים הגיעו בחיים)
בבית הילדים שכבו הילדים על שטיח בשורות כמו סרדינים בקופסא-היות ואני הייתי כבר גדולה בת 13-קיבלתי מקום לינה על מדרגה אחת וכך ישנתי. גם מפה היינו צריכים להתפנות ואז הגענו לבית אחר בו החדר שהיה שלנו היה ריק מרהיטים. היות וחליתי בברונכיטיס קשה עם חום גבוה- קשרנו 3 כסאות וזה הייתה המיטה שלי וכך כבתי עם חום בלי זכוכיות בחלונות- הם נשברו בהפצצות.
אתם בוואדי לא תאמינו לי ותחשבו זה לא יתכן-איך זה קרה איך פצצה אחת הורידה את המרפסת של החדר בו שכבתי כאילו סכין הוריד אותה בע"ה גם את זה עברנו.
השיטה של הובלת היהודים ברכבות משא כבר לא הייתה אפשרית כי פסי הרכבת נהרסו בהפצצות- הגרמנים לא וויתרו על המשך ההשמדה וזה גם בעזרת הפשיסטים ההונגרים-מצאו דרך חדשה להשמדה. בודפסט חצויה עם נהר הדנובה . הגרמנים ריכזו יהודים והובילו אותם לשפת הנהר ופשוט ירו בהם ברובים והאנשים נפלו ישר לתוך הנהר. כך הושמדו מספר לא ידוע של יהודים.
הייתה לגרמנים תוכנית להעלות באש את הגטו היהודי על יושביו וכך למצוא פתרון סופי לשארית שנותרה בגטו ובדרך נס ובע"ה את הזוועה הזאת הם לא הצליחו לבצע.
ביום ה19.2.1945 שוחררה בודפסט ע"י הרוסים. פה נפתל פרק חדש בחיי שארית הפליטה. לתקופה הזאת אני וגם אחותי הגענו במצב של קרוב למוות מהרעב והמחלות שפגעו בנו בשנות המלחמה. חשוב מאוד להעלות לנס את כוחם הרוחני של מספר קטן של נוער יהודי שמתוך ההריסות קמו והתקבצו לעזור אחד לשני וכך התחילה פרשה תנועית הנוער הציונות שפעלו רבות לעזרת היהודים ששרדו את זוועות המלחמה.

לא הכל יכולתי לספר לכם כי קשים הזיכרונות. אני מודה לקדוש ברוך הוא על שזכיתי לחיות ולגדול ולהגשים את החלום לעלות לארץ ישראל- המולדת היחידה של היהודים. בע"ה זכיתי להקים משפחה אהובה ולראות נחת רבה מהנכדים היקרים בתקווה לעתיד טוב לכולנו. אמן.

רבקה שטיינר

רבקה שטיינר

ראיון עם לוחמת ההגנה רבקה שטיינר:
מידע בסיסי:
• שם העד: רבקה שטיינר
• שם המראיינות: שקד מנצורה ויעל שטרסברג
• תאריך מסירת העדות: 28.12.14
• תאריך לידתה של רבקה: 13.5.27- יא אייר
• מקום לידתה של רבקה: פתח –תקווה ,ישראל
• שפת הדיבור המקורית: עברית,יידיש


רקע משפחתי:
• לא עלתה לארץ, נולדה בישראל
• מקום מגורים בארץ: פתח תקווה
• רקע דתי של המשפחה: דתיים לאומיים
• כלכלה משפחתית: אביה היה פקיד בעיריית פתח תקווה ,
הייתה בבית וטיפלה בילדים הקטנים
• היכן למדה: בבית-הספר "בית יעקב" שבפתח-תקווה
• תנועת נוער: "בני עקיבא" 
המאבק במסגרת המחתרות - ההגנה :
• בת כמה היית כשהתחלת את פעילותך המחתרת?: סביבות גיל 17
• לאיזה מחתרת השתייכת?: מחתרת "ההגנה"
• כיצד גויסת?: דרך תנועת "בני עקיבא" שבו השתתפה
• ההורים ,משפחתה וחבריה כן ידעו על פעילותה
• לא השתתפה במבצעים כיוון שלא הייתה בגיל המתאים וגם באותה התקופה לא גויסו בנות.
• באיזה מבצעים או פעילויות השתתפת?: לא זוכרת אירועים מאותה התקופה.
• לא זכור לה שמותיהם של מפקדיה.
• אין בידיה מסמכים או תמונות מאותה התקופה.

אברהם תהומי, 

מפקד האצל הראשון

מלחמת השחרור:
• גילה באותה התקופה: 17
• מסגרת: לא השתתפה.
• באילו קרבות לחמת?: לא השתתפה .
• מי היו המקדים שלך?: לא זכור לה שמותיהם.
• אין.
• אין.
 
כיום:
• מקום מגורים: דיור המוגן ,תל-אביב ,בית גני ברויאר
• תעסוקה: הייתה בעברה גננת , כיום פנסיונרית.
• בעלה היה אמן ויצר עבודות מרהיבות העשויות כולן מגפרורים [מצורף}
• פעילות ותרומה לחברה,לקהילה,למדינה?:
• סבתא נהדרת לנכדים ולנינים רבים.
• סיכום: רבקה שטיינר הינה בנאדם עם סיפור חיים מרהיב, שהרבה היו מעוניינים לשמוע. זכינו לראיין אותה ולזכות לפגוש אותה.

סיכומנו האישי:
העבודה תרמה לנו הרבה .
כיוון שזכינו להבין שפעם ,בני נוער, לא היו יושבים כמונו נינוחים, בלי דאגות, ואולי דאגתינו היחידות הן מעטות וקטנות. זכינו לפגוש, עוד עולם עצום שלא הכרנו ולהבין כמה בני גילנו מסוגלים!
שגם אם נראה לנו לפעמים שאין לנו במה לעזור, יש לנו מלא במה לעזור!
אז לא להפסיק להאמין בעצמנו.
 

אסתר בר גיורא

ראיון בהיסטוריה

אסתר בר גיורא

 

שם העד: אסתר בר גיורא (לפני חתונה:הלוי)

שם המראיינות: עדן הילקוביץ, יעל בגרם וטליה פרולינגר

תאריך מסירת העדות: 28.12.14

תאריך לידת העד: 28.5.1929

מקום לידת העד: תל אביב,ישראל

שפת הדיבור המקורית של העד: עברית

ראיון:

מראיינות:איפה גרת בארץ?

עד: גרתי בתל אביב וגרתי בסעד שזה קיבוץ עלומים ואחר כך חזרתי לאזור רמת גן.

מראיינות:מה הרקע הדתי של המשפחה?

עד: מה?

מראיינות: מה הרקע הדתי של המשפחה?

עד:דתי

מראיינות:ממה התפרנסה המשפחה שלך כשהיית קטנה?

עד: הוריי? אמי לא עשתה כלום אמי היתה עקרת בית ואבא עבד במסחר.

מראיינות:ואיפה גדלת כילדה?

עד: תל אביב, בתל אביב

מראיינות: שם היה עיר עברי ופורח?

עד:בטח, כבר הרבה שנים.

מראיינות:ואיפה למדת בתל אביב?

עד:למדתי בבית ספר תלפיות ואחר כך בבית ספר מוריה ואחרי זה בקיבוץ...עלומים שזה סעד.

מראיינות:היית בתנועת נוער כשהיית ילדה?

עד:כן הייתי בבני עקיבא.

מראיינות:כולנו בבני עקיבא!

מראיינות: בת כמה היית כשהתחלת את פעילותך במחתרת?

עד:אני חושבת בגיל 14 משהו כזה. אז נכנסתי להגנה.

מראיינות: את עדיין היית בבית ספר?

עד: הייתי בתיכון

מראיינות:כיצד גויסת לפעילות?

עד: מישהו אמר,והוא... זה לא היה איזה גיוס רשמי כמו שהיום. אחד אמר לשני והוא...(לא ברור) הכניסו אותו.

מראיינות: והאם המשפחה שלך והורים שלך והחברים שלך ידעו על פעילותך?

עד: כן... כן בטח ההורים ידעו.

מראיינות:והסביבה שלך כזה תמכו בך?

עד:תראי בחברה כולם היו חברי ההגנה אז זה לא היה...זה היתה כזו רוח ,זה היה עוד לפני המדינה וכמעט כל מי... לא כולם אבל מי שהיה שלמד בתיכון ,והיה בחברה, והיה בחברת (תנועת) נוער אז הוא היה...  זה היה שייך, מי שחבר בתנועת נוער גם חבר בהגנה.כולם גויסו זה היה דבר כזה.

מראיינות:באילו מבצעים או פעילויות השתתפת?

עד: לא מיוחדים.

מראיינות: מה היה התפקיד שלך כאילו בזמן הזה?

עד:אני ההייתי חברה בתוך קבוצה לא  הייתי איזה מדריכה או משהו כזה בהגנה.

מראיינות:לנו זה נשמע אדיר כי כולנו מחול אז זה ממש מיוחד.

עד: לא, תראי בהגנה היו לך... היה לך ראש קבוצה והיתה קבוצה של בערך עשרה או חמש עשרה קבוצות קבוצות. בנות היו לכוד ובנים היו לכוד בכל אופן איפה שאני הייתי  בתוך השכבה הדתית אז אני הייתי בשכבה הדתית של ההגנה זה היה נקרא משמרות  אליצור שאנחנו היינו... ביחד אבל לא יצאנו לאיזה פעילויות מיוחדות. שמירה פה שמירה שם. אני הייתי אז, כשאני הייתי בהגנה אז זו כבר לא היה התחלה ,זה היה כבר שהיה הגנה 20 שנה.אותנו הצעירים לא לקחו לזה חוץ מאשר לחלק, היה דבר כזה להדביק קרוזים נגד האנגלים ודברים כאלה.לא לקחו אותנו לפעולות התקפה או משהו כזה היינו צעירים מדי ולא לקחו אותנו.אחר כך פשוט נכנסתי לזה,לצבא והיתי בצבא כמו שכל אחד היה בצבא.

מראיינות: איך היו החיים תחת שלטון בריטי?

עד:תראי באופן כללי לאדם פרטי לא כל כך הפריעה אבל היה לך דבר כזה מסגרת והם הבריטים היו כמו משטרה אז הם כל פעם היו עושים עוצר מה שהיה נקרא,שהיו סוגרים את הבתים ואסור היה לצאת לטייל ברחובות וגם עצרו אנשים במעצר ממש בבית הסוער וחברים שלי שממש ישבו בבית הסוער ,לקחו אותם לבית הסוער ואני הייתי צעירה אז לא הייתי כל כך בין הפעילים היותר ותיקים. אבל אנחנו מה שהפעילו אותנו זה היה להדביק, היינו מדביקים כרוזים נגד הצבא, נגד הממשל הבריטי בארץ וכל מיני דברים כאלה היינו מדביקים על הקירות ברחובות זה היה הפעולה הכי שבצעירים לקחו למבוגרים יותר היו עבודות יותר יותר זה היו שמירות וכל מיני דברים כאלה אבל אני הייתי אז צעירה, מהצעירים אז לנו נתנו להדביק כרוזים על הקירות זה היה גם די מסוכן מפני שזה היה נגד האנגלים הכרוזים היו נגד האנגלים והאנגלים היו השולטים אז בארץ.לנו לא היה ,היה סוכנות אבל לא היה להם מה להגיד שום דובר משום שאת כל הניהול היומיומי והניהול של הארץ ניהלו האנגלים ולא היהודים באותה תקופה וזהו.

מראיינות:מי היו המפקדים שלך?

עד: אנשים, לא איזה מישהו. מי שהיה מבוגר ממני אני הייתי נניח בת14  אז מי שהיה בן 16 היה כבר מפקד.

מראיינות: יש לך זיכרונות מהפעילויות שלך?

עד:לא משהו מיוחד.

מראיינות: אז בת כמה היית כשהחלה המלחמה, מלחמת השיחרור?

עד:אני חושבת ש 18 משהו כזה...

מראיינות: אוקיי במסגרת מה השתתפת במלחמה?

עד: אני הייתי חברה בקיבוץ בתוך הפעיליות של בקיבוץ היינו בנגב איפה שהיום סעד ואז נקרא עלומים, קיבוץ בארץ. זה היה כאילו בגבול היום זה באמצע הארץ אבל אז זה היה הסוף לא היה  אחרינו כמעט לא היה עוד ישובים זה היה אחת הישובים האחרונים שהיה בנגב.

מראיינות:כשעברת מתל אביב לקיבוץ עדיין המשכת בפעילות במחתרות?

עד:תראי עצם הדבר שעברתי מתל אביב לקיבוץ זה היה הפעילות. שעברנו..

מראיינות:את נלחמת ממש במלחמה?

עד: תראי שמירה היתה שמה זה היה קיבוץ, הוא גם היום קיבוץ ,קיבוץ סעד. אז היתה שמירה במקום. זה לא..לא היתה לנו  איזו התנגשות עם הזה. מולנו זה היה סעד...איך קוראים לזה? לא סעד, הם נקראים סעד היום, איפה שאני הייתי. אבל מולנו זה היה עזה, זה היה קרוב לעזה, וזהו... אז היתה שמירה ,כל הזמן היה צריך לשמור מפני שזה היה על הגבול עם הערבים.

מראיינות:יש לך זכרונות בולטות או משהו שאת לא תשכחי לעולם שקרה במלחמה או משהו שריגש אותך?

עד: לא ,לא היה לנו שם קרבות.לא שום קרבות.

מראיינות:יש לך עדיין חפצים או תמונות או מסמכים מאותה תקופה?

עד:יש לי תמונות שצילמו אותי אבל לא משהו מיוחד שזוכרים ככה.

מראיינות: כשעברת לקיבוץ, עברת עם כל המשפחה שלך ועם כל החברים?

עד: לא אני עברתי לבד. אחי היה כבר חבר בקיבוץ. אני... אז אני גרתי, אני לא יודעת אם היום זה גם קיים.. לפני שהייתי הולכת לקיבוץ זה היה נקרא הכשרה. אז היה לנו גרעין שהיה מיועד להצטרף לקיבוץ אז אנחנו היינו בשדה אליהו ואז הצטרפנו לקיבוץ עלומים מה שנקרא סעד. אנחנו הצטרפנו ושמה היינו. בהתחלה הם היו במקום אחר ,אחר כך הם התקרבו יותר לכיוון של עזה והמקום שלהם היום די קרוב לעזה.  

מראיינות: אז בעצם כל העבודה שלך בקיבוץ היה חלק ממלחמת השחרור?

עד:זה היה בתוך מלחמת השחרור.

מראיינות:אז אחרי מלחמת השחרור?

עד:אני נשארתי בקיבוץ. אני נשארתי בקיבוץ עוד 5 שנים.

מראיינות:וההורים שלך נשארו בתל אביב?

עד: ההורים שלי אף פעם לא היו איתי ,אני הייתי לבד,לא עם ההורים שלי. ההורים שלי הם ילידי הארץ גם אני ילידת הארץ, ההורים שלי גם ילידי הארץ. גרנו בתל אביב והם עוד גרו ביפו. ועוד לפני שהיה מדינה אמא שלי הייתה מירושלים ואבא שלי היה מיפו.

מראיינות: וכל המשפחה שלך מלפני דורות הם כולם גרו בארץ או הם עלו?

עד: המקור הוא מרוסיה, רוסיה-ליטא אבל בארץ הסבא והסבתא שלי כבר נולדו, היו בארץ. הם עלו או שההורים שלהם עלו.

מראיינות:כיום את גרה כאן בתל אביב ?

עד:ברמת גן

מראיינות:ואחרי המלחמה במה עסקו כל המשפחה? מה היה הכלכלה שלכם והפרנסה?

עד:אני הייתי בקיבוץ אחרי המלחמה. כמו היום שחבר קיבוץ עושה ... אני במלחמה כבר הייתי בקיבוץ, קיבוץ סעד שהיום נקרא עלומים.

מראיינות:איך היה בקיבוץ כזה ישנתם בבתים וכל זה?

עד:ישנו באוהלים אחר כך עברנו לצריפים בתהליך כמו של כל ההתיישבות בארץ.

מראיינות: כשעברתם לקיבוץ זה היה קיבוץ חדש או ... מתי הוא הוקם?

עד:הוא הוקם קודם ...כשאני באתי..אנחנו הצטרפנו לקבוצה לקיבוץ שכבר עמד כאיזה 10 או 20 שנה כבר.

מראיינות:יש לך מסר שלמדת מכל השנים שלך שהיית במחתרת ושעבדת למען המדינה?

עד: תראי...אני נולדתי בארץ וההורים שלי נולדו בארץ וגם ההורים של ההורים שלי הם כבר דורות מהארץ. הארץ ככה כאילו בתוך הדם שלנו אז לא היינו צריכים איזה מסר מיוחד.היה מובן מאליו כל דבר. לא הייתי צריכה שיגידו לי: "צריך ללכת להגנה או צריך ..."  זה היה מובן מאליו.

מראיינות: היה לך מאד כאילו.. איך היתה הרגשה כזה פתאום..לא פתאום אבל אחרי כל כך הרבה עבודה יש מדינה יהודית למרות כל הקשיים שהיו אחרי זה?

עד: זה לא ניהיה לך ככה זה היה בתהליך, אנחנו הלכנו בתהליך קודם שהיה ההכנה למדינה ואחר כך זה אז... כמו שאת לא מרגישה בחיים שדבר הולך אחד אחרי השני כך גם ההתחלה של המדינה  תראי..   הרגשנו טוב שיש לנו מדינה אבל זה לא היה איזה משהו שנותר לנו מהראש מפני שהתכוננו לזה.

מראיינות:היה לך משפחה אחרי המלחמה? התחתנת?

עד: התחתנתי בזמן המלחמה עם חבר קיבוץ. בעלי הוא היה כבר הרבה שנים בקיבוץ, הוא היה כבר 10 שנים בקיבוץ.

מראיינות: באיזה גיל את היית?

עד:אני הייתי בת 20!

מראיינות: והוא היה? גם היה בן עשרים?

עד: לא הוא יותר מבוגר.

מראיינות:והיה לכם ילדים?

עד: יש לי שני ילדים.

מראיינות: והם גרים בארץ?

עד:בטח

מראיינות:איזה כיף זה!

עד:פה יש לי נכדים פה ,נינים פה.

מראיינות:ואוו מזל טוב! ומה יש לך אחים ואחיות גם בארץ?

עד:כן,יש לי אחות ואח והם גם בארץ. כולם היו בארץ. אף אחד לא עזב את הארץ.

מראיינות:ואח שלך היה בקיבוץ איתך?

עד: אחי היה איתי ואחותי היתה יותר צעירה, היא היתה בבית. והיא לא היתה אף פעם בקיבוץ.חברה בקיבוץ.אבל אחי היה איתי עד תקופה מסוימת אבל אחר כך אממ.. אחרי המלחמה הוא הלך לאוניברסיטה ,אני נשארתי בקיבוץ והוא הלך ללמוד. הוא עכשיו פרופסור.

מראיינות:  יש לך משהו שאחרי או לפני, משהו מעניין לספר על המדינה או על תהליך ההקמה?

עד: תראי, אני כמו שאומרים חייתי בתוך זה.

מראיינות: כן זה לא היה כל כך ...

עד:  מישהו מבחוץ רואה יותר מאשר אתה חי את העינינים, אתה רוחץ ת'כלים, אתה עומד בתור ב..יש לך.. ואז אתה חי את חיי היום יום היו. זהו ככה.

מראיינות: ואת הכרת הרבה אנשים שעלו לארץ? העיקר החברה היו אנשים מהארץ או אנשים שעלו?

עד:זה היה מעורב.בהתחלה זה היה רק מהארץ ואחר כך זה התחיל.. אחרי.... בתחילת המלחמה התחילו לבוא אנשים מחוץ לארץ. אז הצטרפו אלא שהעולים חדשים נכנסו לקיבוצים, חלק מפני שכאילו לא היתה להם ברירה. לא היה להם בתים לא היה להם זה בקיבוץ קיבלו את הכול...

מראיינות: אחרי שאת עברת לקיבוץ את ראית את האחות שלך שנשארה ואת ההורים שלך?

עד: בטח שראיתי! למה לא ראיתי? הייתי נוסעת פעם בשבוע, פעם בשבועיים הייתי נוסעת לתל אביב להורים שלי,בבית.

מראיינות: ואחרי הקמת המדינה אמ....

עד: כבר הייתי נשואה.

מראיינות: כן ואת המשכת...יש.... היו אע..את הכרת אנשים ש...אני אממ..אהה . אחרי הקמת המדינה, אחרי ההכרזה על הקמת המדינה עדיין המשיכו להילחם במחתרות או התגייסו לצהל או...?

עד: לא זה כבר קודם. אמ.. צהל הוקם מהמחתרות כשצהל הוקם כבר לא היו מחתרות. כל המחתרות נכנסו לצהל.

מראיינות: והיה יריבות בין המחתרות או..?

עד: אעע תראי..האצ"ל והלח"י  וההגנה הם לא היו חברים טובים. ההגנה היתה כאילו תגידי מפאי והאצ"ל והלח"י תגידי.. כאילו..איך אני יגיד לך? גחל או משהו כאלה...הם היו..אז אעעע ככה זה היה... גם היו נידודים גאולוגים בין ה...

מראיינות:תודה רבה

עד: בהצלחה

סיכום

גברת אסתר בר גיורא (לפני החתונה הלוי) נולדה בתל אביב ב28.5.1929 לפני קום המדינה. היא גדלה בבית דתי שבה דיברו עברית, אמה היתה עקרת בית ואביה עסק במסחר.היא למדה בבית הספר תלפיות ולאחר מכן עברה לתיכון מוריה ובזמנה הפנוי היתה חברה בתנועת הנוער בבני עקיבא.

בשנים הללו הבריטים שלטו בארץ. באופן כללי הם לא הפריעו לאדם פרטי אבל לפעמים היו סוגרים את הבתים שלא יוכלו לצאת לעבודה. הם גם היו עושים "עצירות"- הם היו מאסירים את אנשי המחתרות והפועלים ישבו בבית הסוהר.

אסתר התגייסה להגנה בגיל 14 כשעדיין למדה בתיכון. ההשתתפות וההפצה למחתרת הועבר על ידי  פה ואוזן. ההגנה היה חלק מהחברה, מי שלמד בתיכון והיה בחברות של תנועות נוער וכו...התגייס והיה משותף לפעילות. "לא היה גיוס רשמי..." אסתר מספרת "בחברה כולם היו חברי ההגנה..היתה כזו רוח" ההורים של אסתר גם ידעו על פעילותיה ותמכו מאד.

בהגנה, הנוער פעלו בקבוצות. הם התחלקו בקבוצות 10-15 חברים. אסתר היתה בשכבה הדתית בהגנה ולכן בנות היו לכוד ובנים היו לכוד. המפקדים או "מנהיגים" שלהם היו בני נוער הגדולים מהם בכשנתיים. "מי שהיה מבוגר ממני, אני הייתי נניח בת 14 אז מי שהיה בן 16 כבר היה מנהיג". כל הנוער האמיץ הזה היה שותף להקמת המדינה.

אסתר יחד עם הנוער בשכבה הדתי של ההגנה היתה משותפת למה שהיה נקרא משמרות אליצור שהיה יחידה מיוחדת של חברים וחברות דתיים שהקימו פלוגה דתית בגדנ"ע (ארגון תרום צבאי). בנוסף הם הדביקו כרוזים נגד המנדט הבריטי בארץ "לא לקחו אותנו לפעולות התקפה...היינו צעירים מידי". הכרוזים שהדביקו, כחלק מהפעולות בהגנה היו נגד המנדט הבריטי ושלטונו בארץ (מה שהיה נקרא אז פלסטינה). למרות שאסתר עדיין היתה צעירה, היו לה חברים שלא היו גדולים ממנה בהרבה שנים שישבו בכלא בגלל הפעולות הציוניות נגד הבריטים."חברים שלי ממש ישבו בבית הסוהר,לקחו אותם לבית הסוהר ואני הייתי צעירה אז לא הייתי כל כך בין הפעילים היותר ותיקים". בזמן שאסתר הצטרפה לתנועת ההגנה הוא היה כבר קיים ופעיל 20 שנה.

עם תחילת מלחמת השחרור בשנת 1947 אסתר בת ה-18,עוברת לגור בקיבוץ עלומים (סעד של ימינו). אסתר עברה לגור בקיבוץ כחלק מפעולות ההגנה, שם היא והקבוצה שלה שמרו על הקיבוץ שישב ממש על הגבול "זה היה כאילו בגבול, היום זה באמצע הארץ אבל אז זה היה הסוף..לא היה עוד ישובים, זה היה אחת הישובים האחרונים שהיה בנגב"

כשאסתר עברה לקיבוץ, אח שלה כבר התגורר שם עם קבוצתו בהגנה. תהליך ההגעה לקיבוץ היה נקרא הכשרה ״היה לנו גרעין שהיה מיועד להצטרף לקיבוץ… היינו בשדה אליהו ואז הצטרפנו לקיבוץ עלומים. לרב המלחמה הקיבוץ לא התנגש

בקרבות לאומת מיקומה הגרפית. חברי ההגנה שהיו בקיבוץ עבדו בקיבוץ ושמרו על החברים.

אסתר סיפרה על תולדות משפחתה. הם במקור מרוסיה וליטא ועלו לפני 3 דורות. ״בארץ סבא וסבתא שלי כבר נולדו …״ אימא של אסתר גדלה בירושלים ואביה ביפו. תולדות משפחתה יזמו חלקית את השתתפותה במחתרת. ״הארץ בתוך הדם שלנו אז לא היינו צריכים איזשהו מסר מיוחד. לא הייתי צריכה שיגידו לי: ׳צריך ללכת להגנה׳ זה היה מובן מאליו״.

במהלך המלחמה, אסתר התחתנה אם בעלה (היא הייתה בת 20 והוא יותר מבוגר). אחרי המלחמה הם נשארו בקיבוץ 5 שנים נוספות כי בעלה היה חבר קיבוץ גם לפני המלחמה. בקיבוץ הם גרו באוהלים ואחר כך

בצריפים ושניהם עבדו בקיבוץ כחברים רגילים. לקיבוץ הצטרפו עולים חדשים מפני שזה היה בררה טובה לחוסר בבתים, בנוסף בקיבוץ קיבלו את כל מה שהיו צריכים לדוגמה אוכל ועבודה.

אסתר אמרה על הקמת המדינה שמי שחיי בתוך זה וממשיך בדברים הרגילים בחיים לא מרגיש כמו מישהו שרואה מבחוץ. היה הכנה בשביל המדינה, זה לא קרה פתאום מכלום. זה היה הרגשה טובה אבל עדיין היה הרבה עבודה שהיה צריך לעשות בשביל המשך קיום המדינה היהודית.

אחרי הזמן בקיבוץ אסתר ובעלה עברו לגור ברמת גן ונולדו להם 2 ילדים. כיום אסתר גרה בתל אביב בבית ג׳ני ברויר ויש לה נכדים ונינים כאן בארץ. בעזרת ה׳ הדורות הבאים יהיו שוטפים להעברה של סיפור דורות הקודמים הלאה.

קיבוץ סעד

אסתר עברה לקיבוץ סעד ב1947 כאשר הקיבוץ הוקם לפני מלחמת השחרור.היא עזרה להקמת הקיבוץ ועזרה בשמירות נגד הערבים.סעד הוא הקיבוץ המשתייך לקיבוץ הדתי הממוקם בקרבת רצועת עזה ליד שדרות ונתיבות.

הקמתה וייסודה של הקיבוץ:

ראשיתו של הקיבוץ בקבוצת הכשרה שהתמקמה בנתניה בשנות ה-40. לאחר מכן, עבר מחנה ההכשרה להרצליה ושם היה עד שנת 1949, כשבשנת 1947 הוקמה נקודת הקבע בנגב המערבי, אולם רוב נשות הקיבוץ והילדים נשארו בהרצליה עד לאחר מלחמת השחרור.

היישוב עלה על הקרקע בי"ב בתמוז ה'תש"ז (30 ביוני 1947), במלאת שנה ל"שבת השחורה", בשיטה דומה במקצת להקמת יישובי חומה ומגדל. היישוב נבנה בלילה על ידי הרכבת מבנים שנבנו מראש לשם כך. היישוב הוקם על ידי בוגרי תנועת בני עקיבא וזהו הקיבוץ הדתי הראשון שהוקם על ידי ילידי הארץ. מקומו נבחר בשל קרבתו לקיבוץ הדתי בארות יצחק, ששכן כמה ק"מ מדרום לו (על יד מקומו הנוכחי של קיבוץ נחל עוז).

במהלך מלחמת השחרור עמד הקיבוץ בשולי דרכו של הטור המצרי שפלש לארץ עם הכרזת המדינה. הקיבוץ הופגז קשות, ובמשך חודשים חיו חברי הקיבוץ בבונקרים ומנהרות מתחת לאדמה, והמשיכו בשגרת חייהם. כתוצאה מן ההפגזות נהרסו כל המבנים מעל פני האדמה, למעט "בית הביטחון" - המבנה היחיד עשוי בטון שהיה במקום. "בית הביטחון" הפך היום למוזיאון "מעוז מול עזה" המְסַפר וממחיש את עמידת הגבורה של שלושת הקיבוצים הדתיים בנגב בתקופת מלחמת השחרור: סעד, כפר דרום, ובארות יצחק.

לאחר המלחמה העבירו חברי הקיבוץ את יישובם כקילומטר מזרחה, מעֵבר לגבעה, כדי לא להיות נתונים לתצפית מהעיר עזה הסמוכה. השם שנבחר לקיבוץ על ידי מייסדיו היה "עלומים", אולם בהחלטת המוסדות המיישבים שונה השם ל"סעד" - שם המסמל את העזרה של היישוב לנגב.

ההגנה

ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה. הארגון הוקם ב-1920 ופעל עד להקמת המדינה ובשלהי מאי 1948 הפך הארגון לצה"ל.

פעילות נוער בהגנה

"ההגנה" החלה לפעול גם בנושאי חינוך והדרכה בקרב בני הנוער. החל מ-1939 הפעיל הארגון בבתי הספר העבריים מקצוע בשם חג"ם (חינוך גופני מורחב), שתפקידו היה להכשיר את בני הנוער

 בנושאי שדאות ואימוני קרב-מגע. היא אף העבירה קורסי מ"כים (מפקדי כתות) לבני נוער שנבחרו לכך, על מנת להכשירם לפיקוד בארגון. במסגרת הגדנ"ע, שהוקם ב-1941, למדו נערים מתנדבים בגילאי 15-18 אימוני סדר, ספורטוקרבות מגע, סיירות, עזרה ראשונה ושימוש בנשק קל. הם קיימו דיונים אידאולוגיים והופעלו בפעילויות חינוכיות שונות. חברי הגדנ"ע הדביקו כרוזים, עזרו בשמירות ובסיורים, בהורדת מעפילים לחופי הארץ ובעבודות שונות של הארגון.

הגיוס וההשבעה לארגון

טקס השבעה הונהג ב"הגנה" מאז שנות העשרים. מרכיביו היו דומים לטקס ההשבעה שהתקיים בארגון "השומר". המגויסים היו מוזמנים אל אתר נבחר, ובנוכחות מפקדים נשבעו בהחזיקם ספר תנ"ך ואקדח.‏ בשנות הארבעים שונו הנוהלים והמצטרפים הושבעו שבועה כללית ושבועה על נשק.

טקסי ההשבעה של הנוער נערכו בצורה חשאית, בדרך כלל בערבים בבתי הספר. מקומות הפעילות וההשבעה נקראו בשם קוד "המקל" (ראשי תיבות: מקום לימוד). לכל קבוצה היה שם קוד "מקל" עם תוספת של אות מאותיות הא"ב. למשל "מקל ט"ו" (=מקל מספר 15)

משה ברגר

בס"ד
המרואיין: משה ברגר

מה שמך: ברגר משה
אנחנו רוצות לשמוע מה הסיפור שלך.... אתן תשאלו אני אענה
איפה נולדת ? בהונגריה
 מתי נולדת? ב  1929
העיר שנולדת בה? זה מסובך... שולטוואדקרט
מה השפה המקורית שלך? הונגרית
מתי עלית לארץ? 1945 אם אינני טועה  בסוף המלחמה
למה עליתם לארץ? ראשית כל אני הייתי לבד והייתי בעליית הנוער ואנחנו עלינו בגלל שזה היה המקום אנחנו היינו ארגונים מחוץ לארץ מהונגריה ומשם אנחנו באנו הנה
אתה זוכר דברים מהונגריה אתה היית שם עד גיל כמעט 20 את חיי הקהילה וכו? בהונגריה? בחוץ לארץ זה היה ככה או שהיה דתיים דתיים או שיש קצת דתיים ואני הייתי בין האלה שהיו דתיים דתיים ואני הייתי בבודפשט בהונגריה והייתי בקהילה יהודית הייתי קצת פעיל שמה
היית בתנועות נוער? בבני עקיבא היה שם
היו לך חברים שהיו לא יהודים? לא אני אף פעם לא פגשתי בחברה שלנו לא יהודיים.
היה לך פעם אירוע אנטישמי? לא
אבא שלך נגיד בקשר לכלכלה היה בקשר עם לא יהודיים?  אבא שלי נשאר באושוויץ אחרי זה לא לא היה אבא
אבל לפני המלחמה היו לו קשרים? לפני המלחמה אבא שלי היה מורה בבית ספר
בית ספר של יהודים? רק של יהודים! הסתובבנו כל הזמן רק בין יהודים
המשפחה שלך היו דתיים? מאז שאני זוכר את המשפחה שלי היינו דתיים כל יום בית כנסת
אמא שלך עבדה? לא ואבא שלי היה מורה
אתה יודע אם כל המשפחה שלפני היו גם דתיים? כן כן כל המשפחה סבא היו דתיים
לאן הגעת כשעלית לארץ? עליתי עם עליית הנוער והייתי בשדה יעקב
מה עשיתם שם? אנחנו חולקנו חולקנו למשפחות עזרה למשפחות עזרה זה נקרא ככה המשפחות עזרו לנו אבל זה נקרא שאנחנו עזרנו למשפחות
ובן כמה היית כשהגעת? היית בערך בן 18
יש לך אירועים שאתה זוכר מיום העלייה לארץ? לא הרבה  מסיבה פשוטה תראי כשאנחנו עלינו ארצה אנחנו עלינו אי לגלי אז תפסו אותנו והיינו בקפריסין 11 חודשים ומשמה עלינו ארצה
היית עם עוד חברים שלך בקפריסין? אה כן עלינו עם עליית הנוער ואני הייתי בבני עקיבא וכל החברים שלי היו שם זאת אומרת מבחינה דתית זה כל יום תפילה ומפגשים ולימודים
ואיך השתחררתם בעצם מקפריסין? הגיע הזמן שלנו אני הייתי 11 חודשים בקפריסין  ואחר כך שחררו אותנו שחררו אותנו כמו ב לשדה יעקב אני משמה עברתי לשדה יעקב משדה יעקב זה היה גם כן כניסה של עליית הנוער
אתה היית בשואה עצמה? זה נקרא שואה היות ואנחנו כן כן
ואחרי שעלית לארץ עוד משפחה שלך עלתה לארץ? כן האמא שלי עליה השלום היאט נשארה לבד והיה לי עוד 3 אחים שאף אחד לא נשאר ואמא שליח נשארה והיא עלתה ארצה
היא עלתה לפניך? לא היא עלתה רק אחרי שאני יכולתי לקבל אותה והביה איזה חדר ואמרתי שיש שם מים ויש שם חדר ויש שם שירותים ושהיא יכולה לבוא וגם היא נשארה לבד אחרי המלחמה  אז בצורה כזו אני היה לי חדר בתל אביב והיא עלתה
אתה היית במחתרת כלשהי? לא אני הייתי צעיר מדי להיות במחתרת
מה עשית בזמן המלחמה? אני עשיתי מה שכולם עשו שום דבר היו הפצצות ואי היה אפשר לעשות פעילויות שום פעילות מיוחדת
היית בגטו? הייתי בגטו בוודאי
אז איך השתחררת לפני סיום המלחמה? אני לא השתחררתי לפני סיום המלחמה אחרי סיום אני באתי תיכף הנה
אחרי סיום אתה באת לפה אחרי ששוחררתם? בוודאי אני לא ברחתי להם אבל לא לא היה לי הפסקה באמצע אנחנו באנו אי לגלי ותפסו אותנו האנגלים והעבירו אותנו לקפריסין בקפריסין הייתי 11 חודשים ומקפריסין בהתאם לתור שלי שהגיע עליתי ארצה ישר למושב שדה יעקב
מה עשית אחרי שעלית לארץ? אני עליתי בעליית הנוער ככה שאני לא הייתי עצמאי הלכתי עם הקבוצה של בני עקיבא ותמיד היינו ביחד ותמיד עשינו כל מיני פעילויות יחד
דאגו שלכל אחד מכם יהיה מקום לישון? בוודאי בוודאי  אני לא הייתי פרטי  אני לא יכולתי אני לא עשיתי שאני רוצה ללכת לשם ולא להנה ראשית כל אני הייתי חדש שנית הייתי קצת יותר צעיר מכל השאר כך שאני הובלתי והייתי בעליית הנוער אז עם עליית הנוער לאן שהלכנו הלכתי זה היה גם כן מקום דתי
כמה אחים הייתם? אנחנו בבית היינו ארבע אני נשארתי לבד
היום יש לך משפחה בארץ? משפחה כרגע כן יש לי ילדים
באיזה שנה התחתנת ?  אני יגיד לך אחר כך
פגשת את אשתך בארץ? את אשתי פגשתי בארץ
כמה ילדים יש לך? יש  לי שלושה ילדים
כולם באים לבקר אותך ? בוואדי
יש לך נכדים? כן גם נינים!
כמה נינים יש לך ? לא סופר
יש לך מה שהוא שאתה רוצה שכולם ידעו שלקחת איתך? אם הייתי זוכר את כל מה שהיה  בדרך אני לא באתי ישר הייתי  בחיפה שהגעתי עם האנייה של האנגלים ותפסו אותנו בדרך אז אנחנו עברנו לאנייה אנגלית לחיפה ומחיפה לקחו אותנו לקפריסין  והייתי שם 11 חודשים לא היה לי מה לקחת
הם תפסו אותך בגלל שרצית לעלות ארצה?כן הבריטים היו פה ולא נתנו לעלות ואחר הגיע בתור שלנו לעלות
מה עשיתם בקפריסין ?למדנו מה שהיה אפשר ללמוד כמו בחידר
באתה לבד ךקפריסין ? כן בלי משפחה
אמרתה שעלית אתה עלית לתל אביב אתה כל הזמן היית פה? לא רק בתל אביב בעליית הנוער הלכו ישר למקומות שקיבלו אותם אני למשל הייתי בשדה יעקוב למדתי שם ...
אישתי היתה יפה באמת ! התמונה שלי איתה לא זז מכאן
אני רוצה לספר לכם... שהכרתי אותה אנחנו לא יכולנו לדבר היא רק דיברה יידיש ואני לא הבנתי מילה בהונגריה באזור שלי לא דיברו יידיש אנחנו נפגשנו בעליית הנוער היא  עלתה מרומניה  אבל את יודעת הניגודים תמיד מושכים !
איך תקשרת  איתה ? עם הידיים שנינו עבדנו בשדה יעקוב
אני ידעתי עברית והיא לא וזה מה שמשך אותנו  אנחנו ב17 ו 9 שניות !!!!!!!!!!!!!!!!

יהודה בן ישר

בס"ד

עבודה שנתית בהיסטוריה- כיתה ט תשע"ה

מגישות: אפרת עזרזר ושני סויסה.

כתיבת תמליל: (סיפורו של יהודה בן ישר)

הקדמה:

"אני הייתי בהגנה, הקבוצה הגדולה. אני הייתי בש"ר של ההגנה (שירות רפואי) הייתי חובש, מה שהיום נקרא פרמדיק. היו לי הסמכויות בנוסף לתת זריקות, לפתוח את דרכי הנשימה ודברים כאלו. לא תמיד היו פצועים לטפל בהם, אני בעיקר נתתי קורסים לכל חברי ההגנה לגבי עזרה ראשונה בסיסית כמו קביעת שבר, חבשית פצעים, איך לתלות מתלה אם היד נפגעת, דברים פשוטים. זה היה תפקידי בש"ר כלומר בשירות הרפואי.  ש"ר היה מאורגן באופן ארצי. בזמנו ראש השירות היה ד"ר זיו ציון (רופא ההגנה הראשון). ד"ר דניאל ברכות היה סגן קצין הרפואה הראשי כשנוסדה המדינה. בתש"ח נכנסתי לחיל הרפואה בתור קצין, פעם לקצינים לא היו דרגות אלא סרט כחול."

מידע בסיסי:

1. שם מלא: יהודה בן ישר.

2. שם המראיינות: אפרת עזרזר ושני סויסה.

3. תאריך מסירת עדות: 26 בדצמבר 2014.

4. תאריך לידה: 18 במאי 1923.

5.  איפה נולדת? גרמניה, בעיר אחת בשם ברסלאו. כיום נמצאת בשטח פולין (כיום מוכרת בשם ורוצלב).

6. שפת דיבור: גרמנית, אנגלית, עברית ומבין בנוסף צרפתית. ("הייתי בבית ספר יהודי בגרמניה") .

רקע משפחתי:

העלייה לארץ:

7. מתי עליתם לארץ? בשנת 1939 שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה.

8. מה הייתה סיבת העלייה? ברחנו מהנאצים, חלק גדול מיהודי גרמניה הצליחו לברוח לפני המלחמה, לפני שהנאצים התחילו להרוג הם עשו צרות ליהודים. בשנת 1938 היה ליל הבדולח הייתי בן 15.                                                 מה אתה זוכר משם? שהנאצים הלכו ושרפו בתי כנסת, גם בעיר שלנו.

9. ספר את סיפור עלייתך: עליתי לישראל יחד עם המשפחה, הגענו דרך טריאסטה   (עיר נמל באיטליה). נסענו ברכבת לאיטליה ומאיטליה לישראל באוניה בשם "גלילאה".

10. איפה גרת בארץ? לאחר העלייה היינו כמה ימים במחנה עולים ומייד הלכנו לתל אביב המשפחה כולה הורים וילדים.

11. מה היה הרקע הדתי של המשפחה? משפחה דתית.

12.  מה היה הרקע הכלכלי? ממה התפרנסה המשפחה?  בארץ כאן ההורים פתחו מכולת וניהלו אותה עד שנת  60 ומשהו, אני כאמור נפרדתי מהם והלכתי להגנה.  ובגרמניה, ממה התפרנסה המשפחה? לאבא שלי היה מגרש למכירת עצים, עצי בנייה.

13. באיזה בית ספר למדת? למדתי בבית ספר בגרמניה ואז כבר לא למדתי בבית ספר, האחים הקטנים למדו בבית ספר בארץ ב"מוריה" בתל אביב... בכיכר בוגרשוב ויש בית כנסת בכיכר.

14. היית באיזושהי תנועת נוער?: כן בעזרא גם בגרמניה וגם כאן, ידעתי עברית, גם בתנועה בגרמניה דיברנו עברית דיברנו בעיקר גרמנית אבל ידענו עברית ויכולנו לקרוא עיתונים בעברית.

המאבק במסגרת המחתרות:

15. בן כמה היית כשהתחלת את פעילותך במחתרת? בערך בן 41, 42.

16. לאיזה מחתרת השתייכת? למעשה הייתי בהגנה בתוך ההגנה הייתי ב ש.ר                                                               (שירות רפואי).

17. כיצד גויסת לפעילויות? באו אלינו ואמרו לנו שמארגנים קבוצות ושנבוא להישבע בטקס השבעה.

18. במה השביעו אותך בטקס השבעה? הטקס היה בחדר וצריך להישבע שאני נאמן לעם היהודי, להישמע למפקדים, להקריב את חיי וכל מני דברים כאלה.

19. הסביבה שגרת בה תמכו בפעילויות שלך?  כן ברור כל הישוב תמך מי שלא היה באצל או בלחי היה בהגנה זה משהו שקשה לתאר היום, כל האולוסייה הייתה במחתרת זה לא היה משהו.. ברחוב אפשר לדבר על זה כל זמן שאין אנגלי בסביבה.

20. באיזה מבצעים או פעילויות השתתפת? לפני מלחמת השחרור, אני בעיקר הדרכתי, בין היתר הדרכתי במקום שנקרא "ג'והרה" זה היה בית הספר של ההגנה. למעלה מקיבוץ משמר העמק הייתה חווה בודדת די מאובטחת. משמר העמק קיבוץ השומר הצעיר הם הגנו על ג'והרה.  וגו'הרה כפי שאמרתי היה בית ספר לקצינים של ההגנה ושם הדרכתי הרבה וגם בישובים הדרכתי עזרה ראשונה לאנשי ההגנה ונסעתי לישובים באיזור חיפה איזור צפון.      

21. אבל לא השתתפת באיזשהו מבצע או פעילות בתור לוחם? בהגנה לא היה באופן מיוחד מבצעים.

22. ובמשמר החוף?    משמר החוף זה היה שום דבר, לא עשו שום דבר זה היה משהו שהסוכנות שכנעה את המשמר הבריטים שיעשו את משמר החוף כדי שיהיה משכורת לאנשים.

23. מי היו המפקדים שלך? ד"ר זיו ציון היה מפקד השירות הרפואי ולאחר מכן ד"ר דניאל ברכות שהיה סגן רפואה הראשית. (ד"ר זיו ציון נפטר לפני המלחמה).

24. האם אתה זוכר אירוע מסוים מאותה תקופה? לא משהו מיוחד, התנדבתי במד"א נסעתי באמבולנסים בתור פרמדיק וזו הייתה ההשתלמות שלי מבחינה מעשית.

מלחמת השחרור:

26. בן כמה היית כשהתחילה המלחמה? כשהתחילה המלחמה הייתי בן 25.

27. במסגרת מה השתתפת במלחמה? גויסתי לשירות רפואי.  צה"ל מייד גייס את כל ההגנה.  הרמטכ"ל  היה רב אלוף דורי, חיפאי.  אני זוכר אחרי כיבוש חיפה בצה"ל הייתי על הג'יפ הראשון של שירות רפואי, עמדתי שמה בתור קצין של חיל הרפואה.                    כלומר השתתפתי במסגרת השירות הרפואי של ההגנה.

28. באילו קרבות/אזורים לחמת? אני לחמתי בחיפה בשחרור חיפה.                                מה שנקרא המשולש הקטן זה האזור בין חיפה לזיכרון יעקב איפה שהיו כפרים ערביים. ישבו ערבים בעכו ובכפרים ערביים, ואנחנו פרצנו את המצור הערבי והגענו לנהרייה בערב יום העצמאות, ערב הכרזת המדינה , שמענו את הכרזת המדינה בנהרייה, הכרזת המדינה באה אחרי חצי שנה שהבריטים עזבו.

29. מי היו המפקדים שלך? ד"ר עצמון, הוא היה קצין רפואה גבוהה בחיל הרפואה הרוסי והוא לא ידע עברית אבל יהודי בדרגה של סגן אלוף והאמינו שהוא יכול לארגן דברים רפואיים.

30. אירוע מיוחד שזכור לך ממלחמת השחרור? עברתי לבית חיל הרפואה ביפו, מחיפה עברתי לתפקיד בכיר לחובשים והשתחררתי וישר נקלטתי ע"י הדסה. העלייה הגדולה של תימן באה בשנת 50 עשרות אלפים בבת אחת היו תנאים מאוד נמוכים אין מים, אין חשמל  הם באו לארץ לתזונה שונה, לאוכל שונה כל הילדים התחילו לא להרגיש טוב אז הדסה פתחה בית חולים שם (ראש העין) ואני ניהלתי אותו ואז השתחררתי ואז בשנת חמישים ומשו נכנסתי לקבע עוד פעם.

כיום:

31. מקום המגורים: בית האבות "ג'ני ברויאר".

32. מצב משפחתי: יש לי 7 אחים, כולם חיים וגרים בישראל. יש לי 4 ילדים, נכדים והנינה הגדולה שלי חוגגת עכשיו בת מצווה .

 33. במה עבדת?  אני עבדתי בכמה מקומות, פתחתי ביה"ח בנתניה הייתי מנהל מסורטיבי, הקמתי את בניין בית החולים ומסרתי אותו לאחר מכן הייתי באסף הרופא, הדסה וראש העין.

34. שאלה שעלתה במהלך הראיון: איך למדת להיות רופא? עברתי קורס בסיסי ע"י מדריך השתלמויות, עבדתי במגן דויד אדום והיו שם השתלמויות בנוסף עבדתי בבתי חולים.

35. לסיכום: אין משהו מיוחד, עשיתי מה שעשו רוב אנשי הישוב, הישוב היה קטן ולא היה מאורגן, אפשר היה לשלוט עליו.  לסוכנות היהודית בירושלים הייתה פינת רחביה באחד הבניינים אז בבנין הזה של הסוכנות ישב הועד הלאומי, משם ניהלו את הישוב והישוב היה די טוב עבדנו בתנאים לגמרי אחרים לא היה ווצאפ וכל הדברים האלה אבל הקשר היה מכתבים, אוטובוסים, עיתונים.

סיכום של המראיינות:

36. האם העבודה תרמה לנו? כן, העבודה תרמה לנו במספר דברים: הערכה – למדנו בעקבות הסיפור להעריך יותר את המדינה ואת איכות החיים בה כיום.  למידה- בעקבות העבודה למדנו יותר על המחתרות ועל מדינת ישראל בראשית דרכה.    בנוסף זכינו להכיר אדם מדהים שנתן מעצמו המון, וזה הוסיף למוטיבציה האישית שלנו.  

37. איזה ערך/ מסר לקחת בעקבות העבודה? העבודה עזרה לנו להבין שעם עבודה קשה ובנוסף עם עבודת צוות אפשר להגיע לתוצאות גבוהות, מה שעזר לנו בעבודה להגיע למסקנה הזו זה בעצם הסיפור של לחימת המחתרות וצה"ל באויבם על מנת להקים מדינה, לאחר עבודה קשה של כולם ועבודת צוות בין כולם הקימו את מדינת ישראל.

בהזדמנות זו נרצה לומר תודה לאדון יהודה בן ישר על הזמן ועל הסבלנות שנתן לנו.                                

                                                                                                                                                                        

פורת ציפורה

                    נצולת שואה – פורת ציפורה

מידע בסיסי-

שם העד , שם פרטי ומשפחה עכשיו: פורת ציפורה

 שם המראיינות: נועה אטלן, נאוה מדר, שיראל בן שמעון וחנה דאן.

 תאריך מסירת העדות , האם נמסרה עדות מוקדמת יותר ? 28\12\14

 שם העד, פרטי ומשפחה כינויים מאז: פאגי קריגאר

 תאריך הלידה של העד:1927

 מקום לידת העד : פולניה

 שפת הדיבור המקורית של העד : אידיש

לפני מלחמת העולם השנייה-

  היכן גרתם ? תאר את המקום: בפולניה, בדירה.

 ספר על בני משפחתך: היינו 4 ילדים. אבא שלי נפטר בגיל 41 בצביר (במחבוא) ואמא נשארה לבד איתנו.

 ממה התפרנסה משפחתך: להורים שלי היו חנות שבו הם היו מוכרים מזון ומזה התפרנסנו.

 היכל למדת : פעם לא היה גן לילדים אז במקום זאת היה חדר שבו היינו לומדים את ה-א'-ב’ ברכות על כל המזון , זה היה גן מאוד דתי. היה שולחן של בנים ושולחן של בנות , אך היינו מעורבים. מגיל 7 ומעלה היינו בבית ספר פולני.

מה היו יחסיך עם השכנים והחברים הלא-יהודיים? הם היו נחמדים מאוד ככה שהיו יחסים מאוד טובים. היה כבוד אחד לשני . ולא היו אפליות.

תקופת המלחמה-

 כיצד השתנו חייך לאחר פרוץ המלחמה? לימודים, פרנסת המשפחה, יחסים עם השכנים: בלימודים – לא למדתי בבית ספר כי נדדנו ממקום למקום.

פרנסה-ההורים עבדו ככול יכולתם כדי להביא לנו פרנסה וכדי שנוכל להמשיך להתקיים להביא לנו אוכל וכו.

 איפה חייתם לאחר כניסת הגרמנים לעיר ? גטו, מסתור : מסתור

עבודת-ההורים: הם עבדו ביער.

 אוכל-לא היה להם מספיק אוכל היו מאוד רעבים מי שהיה עובד היה מקבל 400 גרם ומי שלא עבד קיבל  200 גרם הלחמים שהביאו להם מהרוסים היו מאוד כבדים כל פרוסה הייתה 200 גרם להם היה 400 גרם במשפחה הם היו מחליפים עם הגויים לתפוחי אדמה על העצים גדלו אגוזים והיו קוטפים אותם היה גם הרבה פטריות זה עזר להם ובזכות זה קראו להם מן כמו שהיה ליהודים.

שעות הפנאי-הם היו קטנים והיו ילדים יותר גדולים מהם וסיפרו להם סיפורים לא התעסקו בשטויות לא שיחקו לא היה להם משחקים הבנים הלכו לדייג בנהר.

שבתות וחגים-אסור היה להם לחגוג חגים ושבתות היו חייבים ללכת לעבודה אפילו ביום כיפור "אני זוכרת שביום כיפור היה שלג אפילו לא הצליחו לפתוח חלונות אבל עדיין הלכו לעבודה" גם עם צמו

היגיינה-הייתה מקלחת פשוטה עם דלאים לא היה ברזים לא היה שירותים עשו ביער היער היה גדול

החיים במחנה :היו קשים מאוד וגם עם הרבה פחד

שלבים נוספים במלחמה:

שחרור - השתחררו הביאו להם רכבת וחילקו אותם לכל מיני מקומות בפולין כשחזרו לפולין אחרי השחזרו כבר ראו של היה כלום לא היה אף אחד מהמשפחה  שלהם

עזרה הצלה-

 מי סייע לך, מה ידוע לך עליו? היו קבוצות שהתארגנו וקיבלו מזון ודברים בשבילנו היה אנשים שבשלו כי לא היה להם חדר לבשל הכל היה מאורגן בכל פעם שהזיזו אותם נתנו להם לאכול ולישון הם נתנו להם מעט אוכל כי גם להם לא היה זה היה מלחמה

אילו סיכונים לקחו על עצמם? הרוסים יכלו למות בעצמם מתי שעזרו לנו היו אנשים מאוד טובים נתנו לנו מה שיכלו כי היו צריכים גם להשאיר אוכל לעצמם

 לאחר המלחמה-

 היכן היית כשהסתיימה המלחמה? בפולין

 העם היה קשר בינך לבין מי שסייע אותך? היה קשר טוב עזרו לנו ככל יכולתם

 מה היית רוצה לומר למסייע או לצאצאיו? הייתי רוצה להגיד תודה אבל באותה תקופה הרוסים לא ידעו מה זה יהודים, זה רק לאחר המלחמה שהשתנו.

 אילו תמונות לא משו מזיכרונך? יש לי זיכרון טוב מהצביר המקום ביער איפה שהיינו אני ומשפחתי.

 האם יש בידיך חפצים\תמונות\מסמכים מאותה תקופה? יש לי תמונות מההורים שלי.

השיקום-

הנדודים לאחר השואה: החוקים בארץ לא היו לוגלים הם עברו את הר האלפים ברגל עם חבל אחד שהחזיק את השני וככה עברו. אנחנו עברנו מגירוסולבסקי לאיטליה מאיטליה לקחו אותם לאוניה(קראו לה התקווה) במשך שבוע כדי להגיע לישראל והלכו לחיפה האנגלים לא נתנו להם לרדת והביאו אותם לאונייה אנגלית והם לקחו אותנו לקפריסין והשאירו אותנו 22 חודשים ואחרי זה רמה מדינת ישראל ב-1948 ואז המדינה העבירו אותם לישראל.

מקום המגורים לאחר השואה: לאחר השואה החזירו אותם לפולין ומשם ניסו להעביר אותם לישראל.

שיקום אישי\משפחתי: כל המשפחה שרדה חוץ מאבא לא היה קל אבל הסתדרנו.

 את האחים שלי מילאו לצבא ואני נשארתי עם אמא כי לא הייתי בגיל לגיוס כשהם השתחררו חזרו עלינו וכולם עבדו בצד שלהם.

סיכום של המראיינת-

האם תרמה לך העבודה? במה? העבודה תרמה לנו. למדנו מהו המובן של "חיים קשים". למדנו שבעצם כל יהודי שעבר את השואה הוא בעצם גיבור. עצם זה שבנאדם מצליח לשרוד את השואה בלי לדעת מתי יהיה סופה, או עם בכלל תרם תיגמר, זהו דבר שאף אחד לא רוצה לחוות. אנחנו מצדיעות לניצולת שואה זו, ציפורה, שהייתה כחלק מהנשים שסבלו ועברו את תהליך זה. למדנו גם מכך שכול אחד מניצולי השואה ששרד עד היום הם הנשים שצריכים את מירב הכבוד. לא בכלל הגיל, או בכלל היופי, אלה בזה שהיום הם איתנו חיים כמו כל בנאדם אחר, אי אפשר להגיד שהם עברו מהפך ששינה את חייהם וזה שהם כחלק משורדים, מגיע להם הכל. ועוד דבר אחרון נוסף, מגיע להם גאווה, הגאווה שהם יכולים לספר את סיפור השואה שלהם לכל ילדה בגילינו, וללמד אותנו שהבעיות שלנו הם בעצם כלום לעומת שלהם. אנחנו מודות לך על הכל ציפורה. גרמת לנו לבכי והמון מחשבות בתור נהרות על כל תהליך זה.

איזה ערך\מסר\סיפור לקחת מהעבודה? אנחנו לקחנו על עצמינו להסתכל על הצד הטוב של הדברים להיות סבלנים כי הם אפילו לא ידעו מתי יגמר השואה אבל בכל זאת עשו כיכולתם כדי להישאר בחיים ולא להוריד ידיים ולא להתלונן על שטויות כי להם היה באמת על מה להתלונן בעינינו הם היו ויהיו לתמיד גיבורים אמיתיים וזיכרון עצוב בלב לתמיד.

סיכום:

פורת ציפורה, שהייתה כחלק מאנשים שחייו בשואה ושרדו אותה עד היום. ציפורה נולדה 1927, בפולין. בזמן השואה הייתה בסביבות גיל 15. שפת האם של ציפורה הייתה אידיש. בתחילת המלחמה היא ומשפחתה נדדו ממקום למקום ולאחר מכאן שרדו את שאר ימי השואה במסתור-מחבוא. להורים לא היו סיכויים קלושים לפרנסה, ולכן רוב הזמן היו מורעבים. לאחר המלחמה ניצולי השואה עוברו לפולין. ורק אז הבינו (ציפורה, ושאר הניצולים) שאין לה שאריות, כלומר איבדו את כול קרוביהם והרגישו לבד. ציפורה היום אישה בריאה ומוצלחת, תהליך השואה השפיע עליה המון, אי אפשר להגיד שהיא לא גיבורה.

אליעזר רוסין

מראיינות: אילה שנקמן, נעה הדר, אילנה טולדאנו

אליעזר התנדב לפלמ"ח ושם הכיר את אשתו מרים. מרים הייתה בגדוד השלישי של הפלמ"ח ובאחת המלחמות שהייתה נגד הסורים היא וחבריה לקבוצה שכבו בתעלה והתחבאו מפני הסורים ואז כשהסורים התקרבו כל חבריה לקבוצה ברחו והיא נשארה וירתה עליהם למוות.
במסגרת הפלמ"ח הוא נלחם בכמה קרבות ובאחד מהם קיבל כדור ביד משוטר בריטי ולכן שכב ימים ארוכים בבית החולים. בבית החולים עשו לו גבס עם פלטינות (ברזל יקר ) ששקל 20 קילו. שמו לו את הגבס על כל הגוף מכיוון שפעם הרפואה לא הייתה מתקדמת  (לפני קום המדינה ) והוא סבל סבל נוראי, כל פעם הורידו לו את הגבס והחזירו בשביל לבדוק אם היד בסדר כי כל פעם היה לו חריקות מהגבס. בנוסף לכך הוא עבר המון ניתוחים  בידו .עקב כל הפעמים הללו  של הורדת  הגבס והחזרתו ידו נהפכה לצרה מהרגיל  וזה מאוד כאב לו ולכן ביקש מהרופא שיורידו לו את היד אך הרופא התעקש ולא הסכים ובזכותו יש לאליעזר יד  היום. באותה מלחמה גם שכנו איש האצ"ל נהרג. לאחר מכן עבר  להגנה ושם העלו אותו דרגה. דוא הצטיינות, לא משהו מיוחד.

הם מזמינים אותי לכל מיני אירועים ואתה הולך? (עכשיו קשה לי בגלל שאני פה כבר... אני לא בגיל) אאא ( לא פה בספר) אה כן (כן אין) בשביל מה פירקו והרכיבו כל הזמן?( לא הבנתי) בשביל מה פירקו והרכיבו כל הזמן?( לאא זה לא יסתדר, זה לא יתחבר טוב זו לא הרפואה שיש היום) הים זה הרבה יותר מתקדם(אאא) את כל הגוף כאילו עטפו בשביל היד?(אאא כל הזמן זה גם היה חורק לי כל מיני קולות כאלה טוב אני לא רוצה לספר זאת היסטוריה שלמה היו מרכיבים אולי אאא פעם היו מרכיבים מורידים מרכיבים מורידים) היום זה הרבה יותר מתקדם ( להוריד לחבר כל הזמן זה כל הגוף זה טוב אני מוכרח לא נעים לספר את זה הורידו לי כבר בגמר אני לא רוצה לתאר תגידו לי אולי זה כמו עובש של 2 אצבעות  אמרתי לרופא תוריד לי את היד הזאת אני לא יכול אי אפשר אני לא יכול הרופא אמר לי איזה תירגע זה יסתדר לך לאט לאט תהיה סבלני אני לא יכולתי עם היד הזאת את היד אי אפשר להגיד את זה) צרה? (מה? ) היא הייתה צרה? ( צר ככ אני לא רוצה להגיד , כלום זה כמו עצם לא משנה אבל הרופא אמר לי אל תתייאש  תוך כדי איך קוראים לזה אה תוך כדי שהורידו לי את 2 הפלטינות ולא  ידעתי שזה יקר, נתתי מתנה, אחת נשאר לי אם אתה מוריד את האחרון אין מלך תיד ולא הייתה כבר היה בינתיים כמו אני לא יודע איך להסביר את זה אני אמרתי לרופא תוריד לי את היד עכשיו אי אפשר לתאר את זה טוב זה זה היסטוריה שלמה) מעניין( כן זה מה שרציתי לספר לכם) אבל איך זה יסתדר?( אה?) מזל שבסוף זה יסתדר ( זהו זה רק יש לי את זה אזל זה לא מפריע לי מה שאני  עבדתי , היד הזאת אני קיבלתי ציון גם מ... אהם אהם מזה של ...אם... ראש המזכיר של אאאאא ציון על מה שעברתי זה היסטוריה שלמה אני יכול להגיד לכם זה זה מה שרציתי לספר.
רגע אתם רושמים את זה או משהו) אנחנו מקליטות (מה?) אנחנו מקליטות את מה שאתה אומר( לרשום) אנחנו מקליטות את מה שאתה אומר (אההההה)( אתם הקלטתם את זה) כן ( מה זה הקטנציק הזה חה חה חה ) חה חה חה ( כל הכבוד טוב  אני  לא רוצה  לעכב אתכם המון זמן, רגע אני יספר לכם היו פותחים סוגרים פותחים סוגרים ) איזה סבל זה ( ואז פעם הרפואה לא הייתה מפותחת כל כך) היום זה אז היא ( מה אין מה להשוות אין להשוות טוב זה מה שהיה אצלי אשתי עברה גם כן היא לא נפצעה אבל היא הייתה אחת...,
עוד סיפור קטן אני יכול לספר לכם על אשתי אאא היא הייתה בפלמ"ח  היא הייתה   ב ב זה היא הייתה גרה  האבא שלה נפטר בגיל שנה  שהיא הייתה קטנה והיא הייתה הייתה באיזה שהו מקום איך קוראים לזה עמדה פעם אחת בתעלה היא הייתה בתעלה מול הרבה יותר אצל האמא שלה לא רחוק מאיפה שאני הייתי גר, פעם היו גרים בצריפים עוד שלא הייתה מדינה אז היו  שם אאא זה הסורים ומאחוריה היו חברה  חיילים בתעלה, הם ברחו והיא נשארה לבד) איזה אמיצה( בגלל אאא היא ירתה על הסורים אין אי אפשר לתאר את זה ) יואו יואו) ( זה אחת הגבורות אם היא לא הייתה נשארת  אאא) איזה מזל שלא  קרה לה כלום ( מזל היא הייתה מול הסורים היא הייתה ואיך קוראים לזה אם הרובה שהיא החזיקה והיא הבריחה אותם הם חשבו שיש אולי עוד מאחוריה, הבריחה אותם, זו הייתה אשתי, זה הסיפור שלי) איזה אישה ( יש לי עוד לספר אבל אני לא רוצה לעכב אותכם, יותר משעה אבל אני רוצה להגיד לכם את התמצית כמו שאומרים רגע אתם הקלטתם את זה פה בזה? ) כן ( בקטנציק  הזה זה קולט הכול ) היום הכלא אא, היום כל דבק מקליט וזה (כן אני יודע יש גם לי אבל כזה קטן, לא הייתי מאמין,

טוב אני לא רוצה לעכב אותכם, אה תודה רבה לכם ) אה יש לנו פה שאלות על השואה (מה?) לראיין אותך (מי ) אנחנו רוצות לראיין אותך על השואה ( על השואה ?) כן (בבקשה) אז אה מה התאריך לידה שלך( אני נולדתי, או שאלת שאלה טובה , אני נולדתי ב 1922 את יכולה לתאר לך מה הגיל שלי, אבא שלי עלה בעליה השלישית. העליה השלישית זה נקרא שעוד לא היה פה לא מדינה ולא שום דבר לא היה אחרי שנה אבא העלה אותנו ואת האמא ואותי עם ארבא ילדים קטנים אני הייתי בגיל ארבע) הייתם ארבעה אחים? (לא לא בואי אני יספר לך, אני הייתי בן יחיד, מפונק, לא כל כך הייתי מפונק, אני הייתי בגיל ארבע אחותי  אחרי הייתה בגיל שנה ותאומות 2 אחיות הם היו בגיל שנה את יכולה  לתאר לך מה זה והיא באה לבד מיד הורידו אותנו בנמל יפו ושתי האחיות לא עלינו  האחיות התאומות נפטרו) בגלל מחלות? (  כל מיני סיבוכים ואני נשארתי ואחותי שנשארה איתי היא נמצאת בדיוק משהו מאוד יקר שמה והיא המצב שלה  מבחינה רפואית לא בראש בראש היא מתפקדת  יפה אבל הרגליים היא כבר לא יכולה ללכת היא שוכבת בבית דיור אה יש כזה דירה הבתים היקרים האלו שם היו גרים)בית אבות?( לא זה לא בית אבות נו איך קוראים את זה איך קוראים את המילה הזאת לא דיור מוגן אבל זה בלוקסוס זה מאוד יקר והיא היחידה שנשארה לי מהמשפחה אני הייתי בן יחיד אותי פינקו אוי ואבוי לפינוק הזה, לא אני לא רוצה לזלזל בהורים שלי, אנחנו היינו דתיים מאוד,
אני חייב לספר לכם עוד סיפור קטן אני יכול לספר) כן יש לנו  להיות פה עוד הרבה זמן ( כשאני הייתי צעיר היינו בבית דתי מאוד ואני  הייתי שחקן כדורגל מעולה, מגן ימני ואני הייתי נותן בעיטה היה מגיע עד השער ומשמה בזכותי היו נותנים גולים טוב זה לא משנה הבעיה הייתה זה שאת האימונים עשו בשבת ואנחנו היינו בבית דתי מאוד עם האבא אז האבא לקח אותי למפקדה של המשטרה האנגלית לא אה למאמן שם שהיה והוא ביקש ממנו אם ניתן להעביר את אליעזר שחעשה את האימונים ביום ראשון  ובגלל שהם היו צריכים אותי מאוד הם הסכימו ( ועשו את האימון ביום ראשון עם כולם?)( כן בגלל שאני הייתי מאוד חיוני הייתי נותן בעיטה וזה היה מגיע עד לשער אני הייתי מאוד ספורטאי
עוד סיפור אתם לא תאמינו חבל שאתם לא  יכולות להיות המון פה  אז עוד סיפור, אני הלכתי בשיטפונות אני עשיתי לי שתי עמודים קטנים שתי עמודים של עץ לא דק בערך משהו כזה ותקעתי ברגל פה אחד כזה , פה אחד עליתי  על זה והייתי הולך במים עם זה ) כמו קביים כזה?( חבל שלא מצאתי את התמונה הזאת זה אף אחד לא האמין הייתי הולך ככה אם שתי המקלות מחזיק ביד פה וככה הייתי הולך עם המקלות האלה אם העובי של הזה) יש היום תאלה שכאילו מחזיקים ככה את הרגליים בקרקס ( איפה?) קביים כאלה שעולים על זה קושרים את הרגל והולכים עם זה כאילו ( זה משהו אחר זה לא מקלות כאלה  זה היה מדרגה ראשונה כזה עובי רק כמו שאני מראה לך ככה החזקתי רגל אחת ושהייתי עולה אחת אני יכולתי גם ליפול  אז תפסתי את השני והתחלתי ללכת במים מים של 50 סנטימטר היו ונכנסתי פעם אחת אישה אחת בקשה התחננה אליי שאני ייכנס אצלה בצריף היינו חיים בצריפים שאני ייכנס אלי להוציא לה שם משהו אני לא זוכר מה שהיא אמרה נכנסתי שם והוצאתי את זה, עם המקלות הייתי לא ידעתי שאתם תבואו עם היה לי זמן הייתי מחפש אפפילו שעה את התמונה) יש לנו זמן ( לא לא זה סיפור קופסה ענקית אני יכול לעכב אותכם המון זמן)
ומה המקום לידה שלך ? אנחנו נולדנו בליטא הייתה היהדות הנפלאה ביותר אין לך מושג אימעך שמם הגרמנים ברגע שפרצה המלחמה הם מיד השתתפו אתם להרוג אותנו , הרגו את כל המשפחה של אבא שלי ואת כל המשפחה של האימא שלי אין לך מושג הם לקחו את זה מאוד ללב זהו אז הוא הלך וביקש מהמאמן שיעשו את זה ביום ראשון בגלל שהייתי כל כך חיוני והיו צריכים אותי והייתי ספורטאי גדול מאוד  אז הוא הסכים  זה היה משהו מיוחד לא היה קיים עד היום משהו שהיו עושים את זה ביום ראשון יש כאלה שעושים את זה בשבת) הרבה עושים בשבת ( כן זה מה שכן תראו אני לא יכול יש עוד המון סיפורים אבל זה אני צריך לקחת ספר ואני לא יודע אם הייתי יודע שאתן באות לא ידעתי את זה הייתי עושה את כל המאמץ בשביל הכתבה הזו זה מה שרציתי לספר לכם)
מתי עלית לארץ? (אז אנחנו עלינו ככה אבא עלה בעליה השלישית הוא עבר ממקום למקום ועבד בחקלאות קצת) אחרי המלחמה? ( לפני קום המדינה אחרי שנה הוא העלה אותנו. אנחנו היינו ככה אני הייתי בגיל ארבע ואחותי בת 3 ו2 אחיות תאומות שהם נפטרו היו בגיל שנה זו גם הייתה טרגדיה גדולה מאוד  לא קל לאבד שתי אחיות טובות והיום איך קוראים  לזה אני אדם מסודר אני אדם שאוהב לשמור על ניקיון אם אתם הייתם עוברי בכל החדרים היה לכם חושך בעיניים מלוכלך מפוזר הנה תראו את המיטה איזה מסודר ) רואים באמת הכל פה נקי ומסודר( אני קיבלתי פה פרס שהחדר שלי הכי מוסדר מכל הבית אבות ותראו את כל התמונות הדבקתי בלי מסמרים רק את זה כי זה תמונה כבדה) כן כי אחר כך זה יפול ( ואת זה קיבלתי מהרב הזה ותארו לכם את הרמז הזה זה לא בחינם אני תרמתי כסף ) למה תרמת?(  הייתי נותן תרומה  כאילו למקום שלו לישיבה שלו וכל אחד חושב שאני לקחתי עציץ והדבקתי על זה ) כן זה ממש מיוחד ( תחשבו עם הראש עם באמת הייתי שם פה עציץ התמונה הייתה נופלת אבל זה משהו יפה מאוד  וכל התמונות שפה זה המשפחות פעם לא היה צבעים אז זה אני ואשתי הגיבורה הגדולה אבל זה בשחור היום  בצבע זה עולם אחר לגמרי זה הנין שלי הים הוא כבר יותר גדול אבל זה הוא כן) איזה חמוד נכון איזה חמוד( איזה חמוד  הוא היום כבר בגיל חמש כבר ) הוא דומה לך ( הנה כאן שאני מחזיק אותו הנה את רואה את התמונה האחרונה בירוק שמה זאת היא שילדה את הנין הזה זה משהו אין לך מושג אי אפשר לתאר את זה ) אתה יכול אולי לספר קצת על המשפחה שלך קצת?(המשפחה שלי איזה הנוחכית או מה שהיה ) מה שהיה (אבא עלה בעליה השלישית

ולא הייתה אף מדינה הוא היה מתרוצץ בכל מיני מקומות הוא היה דתי מאוד אני גדלתי בבית דתי מאוד והא היה  יושן בכל מיני מקומות שהזמינו אותו אחרי שנה הוא העלה אותנו את האמא אותי והאחיות שלי )
וממה משפחתך התפרנסה? ( אבא שלי היה איך קוראים לזה הוא למד הרבה מאוד איך קוראים את זה בנמל )
הוא עשה הרצאות?( לא לא הוא  היה מומחה מאוד לראיין אנשים באיזשהו מקום מה הייתה העבודה שלהם הוא עבד הרבה שנים איך שפתחו את נמל תל אביב הוא הראשון שעבד שם ורשם מה מו מה צריך שם ואחר כך הוא עבד במחסן )
הוא היה כמו מנהל? ( כן זה די נקרא מנהל אבל הוא נפטר בגיל 42 בגלל שהוא לקח את זה ללב שכל המשפחה סבים סבתות אחים אחיות כולם מתו הליטאים מתי שהגרמנים פתחו הרגו את כל המשפחה שלו בליטה זה לא בגרמניה זה בארץ אחרת ואנחנו היינו ילדים נפרדנו ממנו בגיל 42 אני למדתי בישיבת תל אביב הראשונה  וזה היה בבית הכנסת הגדול באלנבי אני הייתי אחד מהמצטיינים בתלמוד וברגע שאבי שמע את זה הוא רצה לשים אותי בירושלים אצל הרב קוק הראשון אחד הגאונים הגדולים הרב קוק הראשון ועוד דבר אח אני לא ידעתי שאתם תבואו הייתה לי תמונה שהרב קוק הגדול שם לי את היד על הראש ואמר לי תלך בדרכי אביך ( המורה חיה מצטרפת )
תראי זה סיפור של היסטוריה שאי אפשר לתאר את זה אם אני יכול לעשות ספר פה יש חלק קטן מאוד קטן מאוד ואת יכולה לתאר לך שבזמנים ההם זה לא היה פשוט מאוד אני מדבר עוד לפני קום המדינה אז היו פה המשטרה האנגלית ) הבריטים( הם שמרו שאנחנו לא נחזיק נשק הם היו השולטים אז מתישהו אני הגנתי על שכונת שפירא בדרום תל אביב והם ראו אותי עם רובה וירו עליי ואז קיבלתי את הכדור פה ביד אבל זה היסטוריה כי אז לא היה רפואה מתקדמת שמו לי גבס כל הגוף שלי עם ברזל כאן עם היד גבס ואני אומר לך וקשרו לי את העצם זה היה  לפני קום המדינה בשנת בתקופת האנגלים אז זה היה קצת לפני 48  משהו כמו 47 אני שכבתי מון שנים בבית חולים בגלל היד כי שמו לי כל הגוף גבס   והגבס היה משקל ענקי היד הייתה כמו מקל עצם אז שיורידו אמרתי לרופא אבל הוא אמר לי להיות סבלני וזה הסתדר אומנם השאירו לי פה פלטינות 2 מתנה ( צילום )
אז לא היינו נשואים בפגישה של הפלמ"ח הכרתי אותה עברתי מההגנה לפלמ"ח בגלל שעברתי סכנות שאי אפשר לתאר בפלמ"ח הייתי אח"כ נתנו לי דרגה לפלמ"ח זו דרגה קיבלתי אות הצטיינות כתבה עליי היו לי מלא ניתוחים מאותו כדור ביג שמו גבס ניתוח הורידו ניתוח זה היה בבלפור הניתוחים שחטפתי את הכדור מהשוטר האנגלי כלנית אז שמו אותי בבית חולים הייתי 3 חודש עם כדור ביד והרופא אמר לי שעם אני יוריד לא יהיה לי יד בסוף האחרום היד הייתה מקל אז ביקשתי להוריד תיהיה סבלני עכשיו אני לא יכול ליישר את היד אומנם אבל במקצוע שלי היא עבדה מעולה ברוך ה הייתי אחד מהמזכירים המעולים של של גוריון בן ט שהייתי נשוי עם אישתי היה שדה התעופה של בן גוריון שמה התחננו אליי שאני יבוא לעבוד שמה במסגריה בתל אביב שלנוע מולים בנינו בנמל מכונות של שטיפת תפוזים ואני הרכבתי את זה  והיו  צריכים מלא בעלי מקצוע כאלה ורציתי ללכת אבל אשתי אמרה לי אליעזר מה כל יום תקום בחמש תיסע אז אולי עשיתי שטות ששמעתי לה ש אניאשאר עצמאי היא רצתה  אז זו השטות הכי גדולה שלי שנשארתי בתל אביב  בבן גוריון.
 עשו איתי הסכם קבע שגם שני יזדקן הן יהיו חייבים להשאיר אותי לעבוד שם והם לא יכלו לפטר אותי אבל אישתי הייתה לטובתי בסך הכול  המשיך עד שהמפעל נסגר עם מברשות המכונה למד סרטוטים נולד בליטה  שקוד  עטד לפני שלחיטה שיתפה  פעולה עם הגרמנים הוא ומשפחתו העלו ארצה שנת נולד ב  22   ב26 הם עלו  באוניה עלו על האוניה בנמל בליטה  שטו  ירדו בים התיכון לפני מלחמה אבא מחסנאי מוכשר בתל אביב ראשון בנמל בית חרושת סיגריות גרו בתל אביב בדיזינגוף צריפים היום רחוב טשרניחובסקי פ עם נורדיה למד בהמאיריס ליד דיזינגוף המדיז  בגיל 4 5 6 היא  אצל הרב קוק הגדול עם אביו ובירך אותו שילך בדרכי אביו  האבא כל ססף שהשיג נתן לישיבה של הרב קוק לכן זה לא פלא שהוא בירך אותו ככה  אמא  שמע את העדויות מהעיר אבא שלו על המשפחה שמה הרגו  משפחתו של אמו באה מהגאוינם אמא נפטרה שנה אחרי אבא  אבא נפטר בשנת 1942 היאה בגיל  20  דברו באידייש ופןלנית אמא לקחה אותו לגרמניה בצעירותו  תאומות נפטרו בארץ  המליץ ישיבה  ואז עבר לישיבה בבית הכנסת הגדול היה חזן והיה במקהלה   עלו ב26 הגאון מוילנה  יחס שכנים היה נהדר  הרגו על ידי ירי ישיר  נכנס לבית האבות בגיל 80  היה  מתופף בבני עקיבא   היה בקרבות ראה מוות כל יום  הפעילות הייתה באיזור תל אביב היה שחיין טוב  בגיל 8  נכנס לירקון והיה אסור להיכנס וא תפסו אותו והעבירו אותו צ  למשטרה למזד לשחות בירקון ואז הוא קיבל הודעה שהגיעה אוניית מעפיליםפ לחוף נתניה ליד מכמורת  והא הוריד את האנשים מהסירה ועל החוף חיכתה משאית ששתעמיס עליה את כל האנשים בדיוק שכולם היו על המשאית הוא ישדב מאחור לשמור ואז הוא חטף את הכדור יש שם שלט זיכרון לזה כולם ידעו הוריו וחבריו שהיה בפלמ"ח  ותמכו בו על זהה שהתחתן הוריו מתו הוריו היו ממשפחות  מפוארות רק אחותו נשארה איתו היום אין עוד אף אחד  השתתף בכל הפעולות שהיו לפי זכירתו כיום יש לו נין אחד בן חמש יש ל יש לו בת ובן ועוד בן אחדו  הוא נפטר בגיל 34 אריה מסיגריות יש לו 2 בנות נכדות באוניברסיטה  לבן השני ישראל 2 בנות ובן אחת מנהלת ערוץ שני דנה וחן ואחת לומדת בעיית חשמל בנו ישראל מהנהל חברת חשמל ברידינג אשתו נפטרה סרטן ונפטרה בגיל 80 אריה עבד במחשבים ועבד כמנופן בחברת החשמל אבל פטרו אותו הרבה כי היה שובב וגןם עבד במחשבים אני עוד בגיל הזה זוכר לספר לכם היה סנדק בברית של נכדו אני עברתי הרבה מאוד  בחיים  גייסו אותו להגנה כחובה וגם הגן מההפצצה  תמר ברגר האיטלקית  שבה נהרגו 125 בני אדם  ו50 משפחות שביתם נהרס היה לו סוס שמת מההפצצה האיטלקית  היה לו סוס באורווה ואבא שלו אמר שעם יציעו  שהסוס ישאר באורווה אני יתן לכם משהו אז הוא רכב עליו וכשפרצה הסוס נבהל שבר את הדלת של האורוווה ה וברח ונהרג ואמרו ברוך שפתרנו מהסוס  אשתו נולדה בפולניה   בתעודה כתוב נפטרה ב2003 והייתה לוחמת אמיצה מאוד  תמר ברגר עיתונאית  בניו שכנעו אותו לבוא לבית האבות היה הבתפילה בשלו בתי כנסת והיו עצובים שהוא כבר לא אבל ממשיך להיות חזן בבית האבות  שקמה המדינה הוא היה פצוע קשה מאוד אבל כיום יצא מזה  היה בבית החולים הדסה  בחתונה היה אחרי הגבס אשתו הייתה בתעלות בין שמן

אליעזר רוסין